בתשע בבוקר התחיל הבלגאן.

ראשונה הגיעה עמירה: "איזו חרוצה את" היא אומרת לי בחיוך. "הצטרפת לכיתה למחוננים? באיזו שעה הגעת לפה שאת כבר מתעמלת"

"בשמונה" עניתי לה.

"אבל עכשיו שמונה. רגע, עכשיו לא שמונה?" ההפתעה התחלפה בצער.

אחר כך הגיעה יעל. "התאמצתי להגיע בזמן" אמרה מאושרת ותוך שנייה הקול שלה התחלף באכזבה. מאוכזבת מעצם הפספוס.

דורית לא הגיעה בכלל.

לא פעם חלמתי  שאני באה לשיעור ומוצאת את עצמי לבד. הבוקר זה קרה.

כשבאתי ב-8 בבוקר לשיעור התעמלות התברר שאני לבד. הכל בגלל שעון הקיץ.

בהתחלה זה קצת מביך. כשאת לבד את בפוקוס של המורה. היא כל הזמן מסתכלת עליך. אני לא רגילה למבט הממושך הזה, יש משהו בקבוצה ואפילו היא קטנה, שמאפשר איזו הסתתרות. כשאת לבד אז את כל הזמן במרכז זו אינטימיות אחרת. שתינו לא כל כך ידענו מה לעשות עם זה. אמנם אנחנו מכירות שנים אבל לא היה לנו לבד כזה אף פעם.

לה יש ניסיון. היא מיד תפסה פיקוד ואמרה: "מתחילים?" והתחלנו. בשביל לפוגג את המתח היא התרכזה בתרגילים. מסתכלת על כל תנועה שלי. בחלומות שלי רציתי שככה זה יהיה ועכשיו זה היה לי קצת לא נוח. "תפסיקי לחשוב על זה ותתרכזי בתרגילים" זה עזר. תחושת חוסר הנוחות נמוגה לה לאט לאט,  וממש התחלתי ליהנות והאווירה התחממה.

משהו ששאלתי ואז היא התחילה לספר על עצמה. כאילו חיכתה לרגע הזה שבו תוכל לספר את הסיפור שלה, סיפורה של נערה שהיה לה חלום לרקוד ושאף אחד לא תמך בה ולא עודד אותה ואיך למרות הכל היא הגשימה אותו. "והיום" שאלתי אותה "מה אומרים ההורים שלך היום?"

"עד היום ההורים שלי אומרים לי שלרקוד זה לא מקצוע. הם תמיד שואלים אותי מתי יהיה לך מקצוע כמו שצריך?" שמעתי אותה מאוכזבת...

כל בן אדם הוא סיפור.

כבר כמה ימים שאני מתנהגת כאילו כלום לא קרה.

אני מתנהגת כאילו הכל כרגיל. באה והולכת. קמה בבוקר והולכת לישון בערב. מתנהלת בשגרה הרגילה. עבודה. טלפונים, ניירות. פגישות.

כאילו שאם אני מתנהגת ככה אז באמת הכל כרגיל.

אבל אני יודעת שלא.

מאז יום שני. מאז שהבאתי לו את הצו גיוס מהדואר.

הוא שמח.

בימים הראשונים התעלמתי. הדחקתי את זה לגמרי. שכחתי בכלל שזה קרה. כאילו מישהו עשה לי דליט על המוח ועל המחשבות.

אחר כך זה התחיל לחלחל לי לאט לאט לתוך ההכרה. לתוך המציאות שלי. אני מתעוררת עם המחשבות האלה מוקדם בבוקר.

יש לי ניסיון לא טוב עם הצבא. לא טוב בכלל.

נכון. כולם אומרים לי שזה לא דומה ושאי אפשר להסיק ממקרה אחד על הכל. ומה שהיה לא מעיד על כלום. בהיגיון שלי, את כל זה אני יודעת.

אבל בתוך כל הדיבור הזה, אני מרגישה בתחושות שלי שאיבדתי את האמון שלי בצבא כגוף. באנשים. במפקדים. בתהליך קבלת ההחלטות. בהצהרות שלהם שאני יכולה להיות רגועה כי זה המקום הכי בטוח להיות בו ושהם ישמרו לי על הילד.

איך משקמים מחדש אמון שנשבר? 

הדבר הראשון שחלף לי בראש הבוקר כשיצאתי מהבית בשעת בוקר מוקדמת שזה לא בוקר בשביל ללכת לעבודה. חשבתי לעצמי שזה בוקר לטייל, לראות את הפריחה, ליהנות מחומה של השמש. זה בוקר שהכי מתאים בו לא לעשות כלום. פשוט כלום.

האוויר היה נקי, השמים כחולים לגמרי בלי אף ענן. הצבעים של הטבע בתקופה הזו של השנה הם כל כך חדים. הירוק הוא כל כך ירוק שזה ממש מרגש.

במקום זה נסעתי לעבודה. היה לי מפגש של איזה צוות היגוי שבו אני משתתפת. כל היום עם הצוות הזה. זה אומר מעט אנשים, כל אחד נספר. אי אפשר להתחמק. אי אפשר לאחר וגם לא לצאת לפני הזמן. והכי חמור, שדווקא היום מלאכת כתיבת הפרוטוקול נפלה עלי.

בעיה. אי אפשר לשקוע בחלומות בהקיץ.. אי אפשר לקום באמצע לאיזה טיול קטן: שירותים, קפה, להביא משהו מהאוטו.. אי אפשר לחלום, לסמס, להתכתב עם שכנתי מימין או עם זו שמשמאל...

כלום. אני תקועה כאן. החלומות שלי בחוץ...

כל כך רציתי להיות בחוץ...

השולחן שלי הוא תמיד סיפור. תמיד בבלגאן

ליד המחשב והמדפסת שהיא גם פקס וגם טלפון, ניצבת לה מנורת קריאה על רגל אחת, להאיר את כל הסביבה

ומתחתיה:

המון כרטיסי ביקור, עטים ועפרונות ומרקרים ודפים קטנים לרשום הודעות באמצע שיחת הטלפון.

ויש גם דיסקים לשמוע (למי יש זמן?) וגם כאלה עם כל מיני תוכנות שאף פעם לא השתמשתי בהם אבל שיהיו. (אמא שלי היתה נוהגת לאמר: "זה לא מבקש אוכל, נכון?")

ויש שידת מגירות כזו שבתוכה מסדרים דפים והיא אמורה לתרום לארגון ולסדר של השולחן אבל גם היא מבולגנת 

ויש מראה קטנה ופינצטה לידה שאם אגלה באמצע איזו שערה מעצבנת אז מיד אתלוש אותה...

ומה עוד, מה עוד?

בצד ימין כל הפקסים שהגיעו (דחוף, בטח הכל דחוף... אבל מתי יש זמן להסתכל על זה?)

ובצד שמאל ערימת ניירות נוספת - יותר חשובים מאלה שבמגירות.(מי קבע? לא יודעת.. ככה זה מתמיד)

ועל הקירות מסביב יש כל מיני תמונות שאני אוהבת לראות בזמן שאני עובדת. של אמא שלי ושל אחותי ושל הילדים שלי ותמונות משפחתיות אחרות, מכל מיני אירועים.

ויש לי גם גזירים של שירים שקראתי בעיתון ושמאד אהבתי וגזרתי ושמתי לי מול העיניים שיהיו איתי כל הזמן.

הנה אחד לדוגמא:

שאלה ללא מענה

הקושי אינו, בעצם, שלא הועידונו זה לזה -

שאלתי, שאין לה מענה, היא איך לאחר שנפרדנו

אוכל לאמץ לי לצמיתות מיני

רגשות צלולים כקרח, לוהטים כאש,

כלפיך

(סי מורן- משוררת סינית)

עכשיו אני חושבת שהשולחן שלי היה עונה יפה על התנאים של המשפט הידוע "תמונה אחת שווה אלף מילים".

אולי אצלם אותו