"רגע, רגע, מה את חושבת לך שככה תעברי פה ברחוב...?" שמעתי אותו צועק אלי בעודי ספק הולכת ספק רצה למכון כושר.

ראיתי את החברים שלו, אבל לא חשבתי שהוא שם.

בזווית האוזן קלטתי את הקול שלו. הוא בא לקראתי. גדול כזה. ממש איש

לפעמים שאלה אחת קטנה פותחת בפניך עולם שלם שלא הכרת בכלל.

השבוע זה היה מנהל אחד שאיתו אני עובדת. באמצע השיחה של סוף היום שאלתי שאלה אחת. רק שאלה אחת ואת שטף דיבורו כבר לא יכולתי לעצור. וככה הלכנו אחורה לסיפורים שאחרי הצבא. לתקופת לימודיו באוניברסיטה, לטיול הגדול שנמשך שנה אחרי הלימודים, החזרה לכפר והתחלת העבודה במקום. דברנו אולי שעה. דברנו? הוא דבר ואני הקשבתי

שמתי לב שכאנשים שמדברים על עצמם יש להם עיניים מבריקות וקול רך והפנים מעלות חיוך וכל שפת הגוף שלהם משתנה והופכת להיות רפויה. הם ממש מתמסרים לעצמם.

ברגע הזה, כל מה שאני צריכה לעשות זה להראות שאני מתעניינת באמת. מפעם לפעם אני שואלת שאלה, מהנהנת עם הראש. שפת הגוף שלי אומרת הכל. "ואז מה עשית?" "באמת?" "זה כל כך מעניין" מהווים דרך טובה 'להגיד' שאני עוקבת אחרי השיחה ונהנית ממנה.

אם ההקשבה שלי אמיתית אפשר לזהות את זה מיד.

כל שאלה שאני שואלת זוכה לסיפור ועוד סיפור שמוביל לעוד סיפור וכבר שכחנו איפה התחלנו ואיך הגענו לזה..

והשיחה מפליגה לאן שהיא מתפתחת...

וההתפתחות הזו היא הדבר הכי מעניין שיוכל לקרות. תוך שניה אנחנו בסיפורי ילדות, סיפורים על ההורים, על הבית, על ההתבגרות ועל... ותוך דקות עומד לפניך מישהו אחר, אחר ממי שהכרת.

כל כך הרבה אפשר ללמוד על הבנאדם שמולי אם אני רק מוכנה להתמסר להקשבה, אם אני מוכנה לוותר על הצורך להגיד משפטים כמו: "כן, גם אצלי היה ככה..." מיד למשוך את הדיבור אלי. על לתת עצות.

ובכלל, שמתי לב שאנשים לא ממש רוצים עצות ואת הלמידה הגדולה הם לומדים מזה שהם מדברים על הדברים בקול ומזה שאני שואלת שאלות.

עוד היתה לי השבוע 'שיחת אמצע' עם מישהו. תכננתי את זה אבל לא שיתפתי אותו בתכנון כי לא רציתי שיכין לי כל מיני מסמכים וניירות. רציתי שנדבר רק עליו בשיחה. היו כמה דברים שרציתי לחדד איתו.

כל מה ששאלתי זה מה הוא למד על עצמו ועל ההתנהלות שלו מאז שהתחלנו לעבוד ביחד.

ההתחלה היתה מהוססת משהו. הוא דבר ואני הקשבתי. כל פעם שהוא עצר שאלתי, ומה עוד? והוא המשיך ואני שואלת, תוכל לתת דוגמא? ואחרי הדוגמא אני שואלת משהו כמו ולאן זה לקח אותך? ואני נזהרת שלא להפריע לו, מוסיפה שאלה קטנה ואיך הרגשת... אם הגעתי לשם, לשאלה הזו, אני יודעת שהצלחתי.

כשהוא דבר על הרגשות שלו ועל מה זה עשה לו ועל הקשיים ועל איך התגבר עליהם. גם אני התרגשתי.. תאמינו לי שהוא עלה על כל מה שרציתי לחדד איתו בשיחה.

ואין כמו שיחה שמדברים על רגשות... התובנות שלו היו אדירות.

היה שווה להקשיב. 

"אני רוצה להגיד לך משהו" אמר לי בדיוק כשנכנסו לאוטו, ונימה מסתורית מתלווה לקולו.

"כן..." אמרתי. לפי הנימה הבנתי שהוא מזמין אותי לשיחה.
סריקה מהירה על ה'נושאים החמים' שעל סדר היום שלי ושלו  לא העלתה דבר שיכול להיות סיבה ל'שיחה' בשעה 15:00.

"אני מסתכל על הרבה חברים שלי כשהם נוהגים ליד ההורים שלהם. אני ממש לא אוהב את מה שאני רואה"

"מה אתה רואה ומה בדיוק אתה לא אוהב?" שאלתי

"מהרגע שהם מתיישבים על הכסא ההורים ישר מתחילים להעיר להם: אל תעשה ככה, אל תעשה ככה, תעשה ככה.."

"נו..." אני מוכרחה להודות שלא בדיוק הבנתי את כוונת המחבר

"אני לא רוצה שזה יקרה אצלנו" אמר בתקיפות שאני לא כל כך מכירה

"אז מה אמור לקרות אצלנו?" שאלתי עדיין לא בדיוק מבינה את הפואנטה

"שתבינו מהרגע שאני מקבל רישיון זה אומר שאני יודע לנהוג, כי בגלל זה נתנו לי רישיון, טוב?"

החלטתי שיותר טוב לשתוק

"אז מהרגע הזה, אני מצפה שלא יהיו יותר' שיעורים מההורים' כשאני ליד ההגה. במילים אחרות, בלי הערות ותתנו לי לנהוג"

בטח שהיה לי מה להגיד אבל החלטתי שברגע הזה מוטב שאשתוק. ממילא אנחנו מדברים על איזה עתיד.. סקירה מהירה של מצבי הבהירה לי שהמצב לא טוב. לא טוב.
על הרדיו הוא כבר השתלט, את המוסיקה הוא קובע, כשאני נוסעת איתו אני כמעט ולא מדברת בטלפון הנייד, בקרוב יורידו אותי מהכסא של הנהג, במקרה הטוב אני אשב בספסל האחורי. עוד מעט יהיו גם מגבלות על חופש הדיבור באוטו. אולי כדאי לי להתחיל לנסוע בתחבורה ציבורית. לפחות שם אף אחד לא סוגר לי את הפה.