בלמידה תמיד יש תחושה אחרת. היא מעוררת אותי, לוקחת אותי למחוזות רחוקים, יש בה משהו מרענן, מחדד למחשבה, מעיר את החושים. תובעני ולא מוותר. צריך לחשוב, לחוות, להתנסות, לנער את האבק מעל הזכרונות. אני קוראת המון. עולמות שלמים נחשפים בפני. אין לי זמן ויש לי זמן. סדר עדיפויות אחד מתחולל בחיי ולרגעים נדמה לי שלא בטוח שהייתי שותפה לקביעתו. אני מגייסת מתוכי כוחות שמשאירים אותי ערה וסקרנית. וכשאני בתוך הטירוף הזה הוא כבר בא אל קיצו.

היום נגמר הקורס שהנחתי. במפגש הסיום היתה אווירה מיוחדת. אווירה של לא רוצים שיגמר. טבעי שאחרי קורס כזה, שעובד על החלקים הפנימיים שלנו, יש סוג של התרוממות רוח. אני שואלת את עצמי איך שומרים את המומנטום הזה של התרוממות הרוח, מפני הנפילה.. אני רוצה לשמר את המומנטום עוד קצת. עוד קצת. להפוך את האנרגיות האלה לכוח מניע שיצעיד אותי הלאה. הקשבתי לאנשים. הסתכלתי על הדרך שעשו. התמלאתי תחושה של גאווה גדולה על יכולת ההתבוננות שלהם על התהליכים שעברו. זה כל כך ממלא.

שישי. בשבע בבוקר הוא מצלצל לי שהם יצאו מהבסיס. אנחנו מדברים בענייני הלוגיסטיקה של הנסיעה הביתה. כשאני שואלת שאלות מחוץ ללוגיסטיקה, הוא חותך ואומר ש"אני אספר לך בבית". אוף, אני צריכה ללמוד להתאפק עם השאלות שלי. קשה לי להתאפק. אני רוצה לדעת איך זה שלפני שלושה ימים הכל היה יאוש אחד גדול והילד שדיבר אלי בטלפון הבוקר היה ילד אחר. אני צריכה להסתגל לשינויים המהירים האלה. בדיוק כשאני מחפשת באינטרנט את השעות של האוטובוס אני שמה לב שאני מאחרת לפלאטיס. השעון קיץ הזה מבלבל אותי.

בדרך לפילאטיס אני מתכננת את ארוחת הערב מנסה להיזכר מה יש לי במקרר. מאז שהוא התגייס המקרר התרוקן. אולי אני כבר לא יכולה לבנות על שאריות ואני צריכה להיות יותר מתוכננת? נזכרתי בפשטידה שראיתי השבוע בעיתון. איפה שמתי את המתכון?

כשחזרתי מהשיעור הוא בדיוק נכנס זורק את התרמיל בכניסה. אני מתאפקת לא להתחיל עם השאלות. בא לך קפה, אני שואלת והוא אומר לי בחיוך שזה בדיוק מה שרצה להכין ואחרי זה הוא נבלע לדקות ארוכות בשירותים. שירותים זה הכי בית. אחרי השירותים הוא מדליק את המחשב, הקפה מחכה במטבח, הנייד שלו מצלצל כל הזמן, צליל סמסים נכנסים, "אני אדבר אתך אחר כך, אחי" זה המשפט שהכי הולך. הוא נזכר בקפה ובא לשתות איתי . תוך כדי לגימות מהירות הוא מספר על המפקדים שלו, על הראיונות האישיים שהיו לו, על זה שהיה חולה וקיבל שחרור מפעילות 'רק עבודות משרדיות'. אני מתעניינת בתנאי החדר, במים החמים במקלחות, בשירותים, בשק"ם, בחבר'ה שאיתו בחדר, במחלקה שלו. אני מנצלת את רגעי החסד האלה כדי לדעת כמה שיותר..

מה עם הכביסה אני שואלת, אנחנו מסכמים שאחר כך זה בסדר. לפני שהוא הולך הוא שואל אותי אם אני יודעת איפה הסווצ'ר עם הפסים. בדיוק את זה לא כיבסתי, אמרתי. את שוב מפשלת הוא מציין בחביבות. אני מחייכת וחושבת שעכשיו כשהכמות ירדה, צריך לעשות תכנון מחדש לכביסות.

ארוחת הערב כבר מתוכננת אצלי בראש לגמרי. המרק מתבשל על הכיריים, באמצע הוא מתקשר להגיד לי שהוא מביא שני חברים לארוחה. חברים זה טוב. בשבילי זו הזדמנות לשמוע על מה שעבר עליו בשבוע הזה. בזמן שאני עסוקה בפינוי הצלחות ובהגשה לשולחן אני שומעת על שיחות המוטיבציה שעשו להם, דברים שהוא סיפר על למפקדים ולחבר'ה שלו על עצמו, מה עשו השבוע, מה התכנית לזמן הקרוב, החופשות, היציאות, בפסח הוא יהיה בבית. אני לומדת על הדרך שבה הוא ממקם את עצמו בכיתה שלו ובמחלקה. איך הוא מתארגן עם הזמן הפנוי. פתאום אין לי צורך לשאול שאלות. בפנים אני מרגישה טוב.

מה עם הכביסה אני שואלת כשהם קמים מהשולחן. אחר כך הוא עונה לי בריטואל הקבוע. בחוץ יורד גשם חזק. לא מצב אידיאלי לכביסה. אולי בבוקר המצב ישתפר. החזאים בזמן האחרון מדייקים והם לא הבטיחו שיפור לבוקר. נזדקק ליצירתיות מסוג אחר.

אחרי שהוא יצא לבלות, גיליתי שבענייני הכביסה לא התקדמנו. השארתי לו פתק על המיטה בתקוה שבבוקר אני אמצא את הכביסה ממתינה לי. בבוקר אני מבינה שהוא ואני צריכים לעשות שיחה בענייני כביסה. אמנם אני מפשלת באופן קבוע אבל גם לו לא חסר. נראה שהיה לו ממי ללמוד....☺

החתיך שנכנס בדלת יום חמישי, לא דמה לילד שיצא מהבית ביום שלישי בדרך ללשכת הגיוס. המדים שהוא לבש עשה אותו אחר. גבוה יותר. מרשים יותר. מדים זה לא רק הצבע של החקי, זה מחולל אישיות. נראה לי שאני שבויה בתפיסה המצ'ואיסטית שהמדים עושים אותך יותר גבר.מרגיז.

איך שהגיע, זרק את ערימת התיקים, לקח את המפתחות ויצא לעשות סיבוב אצל החברה. "מה עם הכביסה?" שאלתי "תכף" ענה לי ונעלם מאחורי הדלת. אני, אחרי הטענות שלו שאני לא עומדת בקצב הרצוי של הכביסה, עמדתי מוכנה לערימות שתכף ינחתו עלי בדרך עוד התאמנתי במלאכת הגיהוץ. תכף? לקח זמן עד שהתפנה לפרק את התיקים ולמיין מה הולך לכביסה ומה לא.

עבר עלינו סוף שבוע נעים במיוחד: היה זמן לכל דבר, זמן למשפחה, לחברה, לחברים.השפה בבית השתנתה. המון מושגים חדשים. נפרדנו בשמחה ביום ראשון בבוקר בלי לצפות את הסערה שתבוא אחרי .

מי ידע מה זו שביזות יום א'? בחיי שלא ידעתי עד שהגיע יום א' שאחרי השבת הראשונה ונתקלתי בזה באופן אישי. קצת אחרי החזרה משבת, השתנתה המנגינה. מהדרך התחילו הסמסים. אולי האסימונים אצלו בראש התחילו ליפול: מישהו אחר שולט על הזמן שלו, אי אפשר לדבר עם החברה מתי שמתחשק לו, סוף השבוע זה בדיוק השעות שהוקצו ולא דקה אחת יותר, אי אפשר לישון כמה שרוצים, על כל דבר חריג צריך לבקש אישור..

הקשר שלנו מוגבל. הוא מתנהל בשיחות טלפון בשעת לילה מאוחרת (אחרי 11)  ובסמסים. הכל קצר ומתומצת. מהמעט שהוא אומר לי אני צריכה להבין הרבה. הקול שלו נשמע בטלפון אחר. הוא היה עצוב. שמעתי אותו בוכה. ניסיתי לעודד, אבל כל מילת עידוד שאמרתי עצבנה אותו יותר. הסמסים היו קשים. הוא לא רצה מילות מוטיבציה מכל סוג שהוא וגם שלא אגיד את המשפטים הרגילים בנוסח: "אני מאמינה בך". היה לי קשה להקשיב לו.  הלב שלי יצא אליו. זה קשה.

אני מתחילה להכיר במגבלות שלי כאמא. אם חשבתי פעם שאני תמיד אהיה לו הכתובת ובכל דבר אוכל לעזור – עכשיו זה ממש לא זה. אני לא יודעת איפה הוא, אני לא יודעת למי פונים, אני לא בטוחה שכדאי שאני אתערב, מהמעט שהוא אומר לי, האם אני קוראת אותו נכון? לא יודעת. אני צריכה להתרגל לקשר הזה. לבטא את עצמי בקצרה, לצמצם את עצמי ל-5 דקות שיחה בערב, כשאני כבר ממש עייפה, לשדר לו המון אופטימיות ולהגיד כל מיני משפטים שאני לא בטוחה שאני מתכוונת אליהם לתמוך בו כל הזמן ולעודד. השבוע היו לנו כמה סיטואציות ממש לא פשוטות. 

אמצע השבוע ואני ממש עייפה. אני דואגת. חברה שלי אמרה לי שרואים שאני מוטרדת. עבר רק שבוע. שבוע מתוך השלוש שנים....החלטתי להסתכל על כל שבוע בנפרד. כל שבוע שהוא יחזיק מעמד שם זה יהיה בשבילו הישג עצום.

זו גם דרך בשבילי להסתכל על הדברים. כל שבוע בנפרד. מהזוית הזו – זה נראה הרבה יותר טוב.

כשיצאנו בשש בבוקר ללשכת הגיוס החושך נראה טבעי, כשחזרנו, הבית פתאום נראה חשוך כל כך.  החדר שלו היה חשוך במיוחד. אני כל כך רגילה שתמיד יש שם תנועה, או שזה האור הדולק, המחשב או הילדים שמסתובבים שם. עכשיו היה שקט. שקט מדי. מיהרתי להרים את התריס, אולי האור שיכנס מבעד לחלון יאיר את החדר שנראה כאילו הוא קפא. אספתי את האריזות של החולצות ואת העטיפות של המנעולים והפנס. "שיפצורים" אני חושבת, מה זה בדיוק? כל מיני מילים מושגים התערבבו לי בראש בימים האחרונים. חייכתי כשאספתי את הבגדים שהיו זרוקים על המיטה ועל הכסא. בבוקר כשנסענו הוא התלונן שאני לא עושה את הכביסה שלו מספיק מהר, עכשיו כבר לא צריך למהר עם הכביסה. יש לי זמן עד יום שישי הקרוב. חוצמזה, חשבתי, כמה מזה הוא כבר יספיק ללבוש כשיגיע הביתה לשישבת?

כשאני אוספת את הדברים בחדר שלו, אני עושה לי בלב רשימה של הדברים שאני אתגעגע אליהם: המוזיקה בקולי קולות שממלאת את החדר, הסמסים של ה"בוקר טוב" שהוא שולח לי בצהרים כשהוא מתעורר, השאלה הנצחית "כמה זמן אני צריך לחכות לקפה שהבטחת שתעשי לי?", בלילה לפני אני הולכת לישון אני מסדרת לו את המיטה ומדליקה את הסדין החשמלי שיהיה לו חם כשיבוא, בבוקר מוקדם אני עושה סיבוב אצלו בחדר, מכבה את הטלוויזיה, מלטפת את ראשו ומגניבה לו נשיקה. עם מי אני אתייעץ אם 'זה יפה או לא?' ומה עם הבדיחות וההסתלבטויות עלי? וה'רוח שטות' שכל פעם התגלתה לנו במקום אחר, בלתי צפוי בעליל..בבחינת כל יום וההפתעה שלו.

אתמול בלילה כתבתי לו מכתב. ידעתי שלא יהיה לי מתי להגיד לו מה שאני רוצה להגיד ובטח מרוב התרגשות אני אתבלבל ואשכח כל מה שתכננתי, וחוצמזה החברה שלו באה גם. ובטח כשאתחיל לדבר הגרון יחנק לי מדמעות ויותר טוב שזה לא יקרה. "את עושה לי פאדיחות" הוא יגיד לי אחר כך. וכשכתבתי התרגשתי לחשוב על הילד הזה שלי שהיום הלך לצבא.

שמונה עשרה שנים שאני והוא גדלים ביחד. הוא גדל והפך לעלם חמודות ממש גאווה לעיניים ואני, למרות שהיו לי קבלות לא מבוטלות ונסיון בגידול ילדים, איתו שום דבר לא נחשב. איתו למדתי שצריך להתחיל הכל מהתחלה. הוא  לימד אותי להקשיב, לא למהר לשפוט, להאמין בו, לראות את החיובי שבכל מצב, ראיתי את שיקולי הדעת שלו במצבים שונים, ראיתי אותו... ושמעתי אותו.. וגיליתי בו דברים – ואני כותבת והלב שלי מתרחב מגאווה. ואמצע הלילה ואני כותבת ובוכה... והעצב של הפרידה והשמחה מתערבבים בתוכי ככה שאני כבר לא יכולה להפריד אילו מן דמעות באות מהשמחה ואילו מהכאב.

בבוקר התארגנו מהר, אספנו את החברה שלו, קיללנו בפקקים ובסוף הגענו. וברגע מסויים קראו את שמו והבנו שצריך להיפרד. סיבוב אחרון של חיבוקים, טפיחה אחרונה על הכתף ועוד עצה אחרונה שהוא בטח כבר לא שמע, הוא עלה לאוטובוס שעמד ברציף של הנסיעות המיוחדות, זו באמת נסיעה מיוחדת. ישירות לבקו"ם בלי עצירות בדרך. מבט אחרון ואחרי זה הלכנו לחניה.

כשנכנסתי הביתה באופן טבעי הלכתי לחדר שלו כמו שאני עושה בכל פעם רק כדי לגלות שהפעם הוא כבר לא שם...ושאני כבר מתגעגעת..