אז זהו שאני צריכה

אני אוהבת את הבלגאן של ליל הסדר

ואת המשפחה המשגעת שלי

ואת המפגש עם כולם

ואת החוויות של ליל הסדר ששנים אחר כך אנחנו נזכרים בהן

וצוחקים

ואת הנסיעה.. ולא בגלל שיוצא לנו תמיד נגד בפקקים..

ואת האוכל הטעים שכולם מכינים

ואת.. ואת...

ואת זה שכל שנה מתווסף לליל הסדר מישהו חדש.

לפעמים זה בנזוג

ולפעמים תינוק או תינוקת..

וכל שנה צריך להגדיל את השולחן בעוד קצת... בעוד כסא

ואין משמח מזה

שיהיה חג שמח

ביום שישי בערב נזכרתי ששכחתי להזמין דגים. מיד במוצאי החג צלצלתי לחנות. לא היתה תשובה. כנראה עוד לא פתוח. אולי זה בגלל שעון הקיץ שהעבירו אתמול שהם מאחרים לפתוח. השעון קיץ הזה בלבל אותי לגמרי. שכחתי להעביר קדימה את השעון שליד המיטה וכשהתעוררתי בבוקר חשבתי שיש לי עוד המון זמן.. כשהגעתי למטבח גיליתי שהמציאות ואני לא ממש מחוברים ויש עוד 7 דקות עד לשיעור ספורט שלא התארגנתי אליו בכלל. בגדי ספורט, נעליים, לאסוף את השיער, גרביים.. לשטוף פנים, דקה לפני אני בריצה בחוץ. הבוקר בטוח שאאחר.

אז לא פלא שנשכחו ממני הדגים לגמרי. הגעתי קצרת נשימה לשיעור שבדיוק התחיל. תוך כדי שאני מסדרת את הנשימה עשיתי בראש רשימה של כל מה שאני צריכה לעשות היום כדי שלא ישאר הכל לרגע האחרון כמו שזה אצלי תמיד.. אני צריכה להחליט על מנת בשר נוספת, על רשימת קניות, רשימת טלפונים לברך לחג, לענות על כמה מיילים, להכין את הברכות ולהוסיף אותן למתנות שקניתי.

באמצע נזכרתי בדגים. בהפסקה צלצלתי אליו להזמין. מתי אפשר לבוא לקחת? שאלתי, שעה אחרי שהדגים יגיעו, הוא אמר. מתי הם יגיעו? אחרי תשע כנראה, הוא אמר. אני מבינה שבבוקר כבר לא אספיק. אצטרך לאסוף אותם אחרי העבודה, זה אומר ששוב הכל יהיה ברגע האחרון. הציר של הדגים לא יספיק להתקרש.. כל שנה אני תקועה עם הציר הזה.. הדגים בסדר. החזרת בסדר גמור ורק הציר של הדגים לא יוצא כמו שצריך. יומיים אחרי ליל הסדר הוא נעשה בדיוק כמו שצריך, אבל אז אנחנו כבר אחרי הכל. הכל עניין של תזמון. צריך לבשל את הדגים מוקדם כדי שהציר יספיק להתקרש אבל לא מספיק מוקדם כדי שהם יישארו טריים. עוד לא פצחתי את הסוד הזה...אבל אני כבר מבינה שזה המחיר של להשאיר לרגע האחרון.

אני חוזרת לשיעור חושבת מתי הכי מוקדם אני יכולה לראות את עצמי במטבח.. דווקא היום נתקעה לי הבדיקה הזו. חולף לי בראש הרהור שאולי כדאי לדחות אותה. לא. אני לא דוחה. זה מביא אותי ואת הדגים אל הערב. שוב. ומה עם מנת הבשר הנוספת? לא חשבתי עליה בכלל..  הכי טוב שאתרכז בתרגילים שם הכל יותר ברור. יש מי שנותן הוראות ואני רק מבצעת. בארוחה אני צריכה לתכנן. כרגע זה מעצבן. פתאום יש לי הרגשה שלא תכננתי נכון את הזמן. יש לי יותר מדי משבצות שאני לא יכולה לפנות. יש כינוס בבוקר ואחר כך פגישה שקבעתי והבדיקה שאני צריכה לנסוע אליה.. הבישולים וההכנות זה אחרי הכל..   הכל התבלבל לי.. זה בגלל השעון קיץ, אני חושבת..  מה פתאום שעון קיץ? איזה תרוץ לא משכנע זה אני אומרת לעצמי..

העיקר שעניין הדגים מסודר. אבוא לקחת אותם אחר הצהרים. אחר כך אלך לנוח, בערב אני אבשל, אפריד אותם מן הציר ואכניס את הכל למקרר. נו, שהדגים יהיו מוכנים כבר. כל השאר כבר יסתדר איכשהו. כמו תמיד...

יומיים אחרי שהוא נוסע לצבא מבליחה במוחי המחשבה שמזמן לא דברנו. אני מנסה בטלפון. לפעמים הוא מסנן אותי ולפעמים הוא עונה. אני פותחת בסדרת שאלות לחימום.. 'מה שלומך?' ו'איך הגעת אתמול?' ובדיוק כשהשאלה השלישית כבר עומדת לי בקצה הלשון, אני מרגישה את קוצר הרוח שלו בקול... "טוב", הוא אומר, "אני חוזר אליך עוד מעט" אני כבר יודעת שה'עוד מעט' הזה יכול לקחת כמה שעות ואולי גם כמה ימים.. מנימת הקול שלו אני מבינה שהוא בסדר. גם השבוע צלצלתי כהרגלי. הקול שלו היה שמח. הרגשתי שהפעם יש סיכוי שהוא לא יסנן אותי. התחלנו כרגיל, ב'הספקת בזמן לאוטובוס?' ואז אפילו בלי ששאלתי הוא ספר לי שקבל תפקיד חדש. 'איזה תפקיד?' אני שואלת 'סמל מחלקה' הוא עונה לי ולמרות שאני בטוחה שהבנתי מה שהוא אמר רציתי לדעת בדיוק מה זה התפקיד הזה. מה זה אומר. בקול שלו הרגשתי את מצב הרוח שלו. זה מצב רוח של רוח שטות. 'את לא מבינה מה זה?' הוא אומר לי 'אני מבינה' אני אומרת ובכל זאת אני לא כל כך מבינה. אני מנסה להבין מה קרה שם. איך זה קורה שממצב שבו הוא חיפש את כל הדרכים שקיימות בעולם כדי לצאת משם ולא הפסיק אפילו לדקה, אחרי כמה חודשים הוא בא ומספר שמינו אותו לסמל מחלקה. את זה בטוח שלא הבנתי אפילו שאמרתי שהבנתי. ובדיוק כשרציתי לשאול עוד משהו, כמו בסיפור של לכלוכית השעון צלצל שתים-עשרה והגיע משפט הסיום "טוב, אני חוזר אליך עוד מעט".

טו... צליל השיחה שהתנתקה נמשך עוד כמה שניות ארוכות, ונלווה לסימני השאלה שנשארו אצלי. ידעתי שאין לי סיכוי לדעת את התשובות. 'עזבי' אמרתי לעצמי אחרי שסגרתי את הטלפון, מה את חופרת.. מה זה משנה איך זה קרה ולמה דווקא הוא. אבל קשה לי להניח לזה. אני צריכה לדעת את הדברים מבפנים. להבין את השתלשלות העניינים. אני יודעת שאין סיכוי שזה יקרה. ובכל זאת אני לא יכולה להמנע מכל הסרט הזה שעובר לי עכשיו בראש. הסרט של השנה האחרונה.

היום של הגיוס, 12 שבועות של טירונות. יבוא הביתה או לא יבוא? כאבי הבטן של מוצאי שבת, הסיוט של יום ראשון בבוקר, יספיק לאוטובוס או לא יספיק? השעות הארוכות בדרכים, שעת ת"ש והטלפונים בחצות, שיחות העידוד, הנעליים, טקס ההשבעה, הסמסים, הגימלים של מוצאי שבת (במה הוא היה חולה?), האריזות של ראשון בבוקר, כמעט נפקדות. 21 יום נפקדות. שיחות עם המפקדים שלו, האיומים מתחלפים בשיחות של הבנה, המשפט, טירונות בלי סוף, לאן הלאה? לאן הלאה? לאן הלאה? קצין מיון, מפח"ש, קצינת מיון, מפח"ש, מכתבים, עוזב? לא עוזב? החטיבה מוותרת עליו? החטיבה לא מוותרת עליו, יש תפקיד. הוא לא מרוצה. חוזרים לסיפורי ראשון בבוקר, יספיק לאוטובוס או לא יספיק? לא יספיק. יש לו חדר קבוע. בגדי ב' בתוך שק הכביסה שלו, אריזות במוצאי שבת. הוא יספיק לאוטובוס ביום ראשון? ברור, לא?

הטלפון מצלצל שוב. זה הוא.

'מה?' אני שואלת.

'מה מה', הוא אומר, 'אמרתי שאני תכף חוזר אליך, לא?'

'נכון, באמת אמרת', אני עונה לו קצת מופתעת 'רצית משהו?'

מכל הסיפורים המתפרסמים בימים האחרונים בתקשורת על מעשי האונס קבוצתיים עולה עובדה אחת במלוא חריפותה. אנחנו לא יודעים שום דבר על הילדים שלנו. זה לא משפט ביקורת עלינו כהורים. זאת עובדה. כשאנחנו הולכים לישון והם רק מתלבשים ויוצאים ובמתק שפתיים אומרים לנו שהם יוצאים עם חברים, אנחנו לא יודעים שום דבר על היציאה הזו. 'חברים' אנחנו חושבים לעצמנו, כולם ילדים טובים. אוכלים אצלנו לא פעם. ילדים נורמטיביים. מה הם באמת עושים ביציאות שלהם... לכו תדעו.

וגם השיחות האלה שמתנהלות אצלו בחדר באווירה פתוחה, שאחרי זה אני מרגישה האמא הכי קרובה לבן שלה..גם אם אני חושבת שהוא משתף אותי בהכל. זה 'הכל' רק בעיני. הוא באמת לא שיתף אותי. זה רק מרגיעון כזה שלא אטחן לו את השכל, שאעזוב באותו שבקט. לפעמים נדמה לי שאני יודעת דברים מזה שאחר החברים אמר משהו שלא היה צריך להגיד, ומכל מיני חיבורי מידע שנראים לא שייכים. אבל תכף אני גם מבינה שהילד בעצם לא סיפר לי שום דבר. ילדים לא מספרים. יש ביניהם קשר של שתיקה ושל חברות שאיננה ניתנת לפיצוח.

אז כן. אני מודה שאני אמא מחטטת. לפחות הייתי כזו. כבר מחטיבת הביניים וגם בתקופת התיכון, הייתי מבקרת בקביעות בין חפציו: בקלמר, בתוככי התיק של הביתספר, בכיסים, במגירות. ככה גיליתי עולם ומלואו. מכתבים שהיה אמור למסור ולא מסר, פתקאות מקומטות, התכתבויות בזמן השיעור, ציורים ששווה לעיין בהם לעומק, שירבוטים בשולי המחברות...הדפים האחרונים בסוף המחברת, מכתבים שקבל וכאלה שכתב, תוצאות של מבחנים שבחיים לא ראיתי.. עולם שלם נגלה לנגד עיני.

ככה גיליתי להפתעתי שהילד כנראה לא לומד. שבועות שהוא לא החליף ספרים ומחברות בתיק. ושיש לו מחברת אחת לכל השיעורים, על להכין שיעורים לא היה מה לדבר... הכל עבר בדיקה מדוקדקת. כל הזמן שאלתי את עצמי איך יתכן שהמורים לא עלו על זה שהוא מגיע לשיעורים בלי ספרים ומחברות וללא שיעורים. עובדה. הם לא שמו לב. מהר מאד גיליתי שעל בית הספר אני לא ממש יכולה לסמוך. המחנכת הכי נהדרת בעולם לא יכולה לטפל לעומק בארבעים ילדים בגיל ההתבגרות, והיועצת? היא אמנם בסדר אבל יש לה עשרות מקרים לטפל בהם. ולא בטוח שהיא תוכל לעזור במשהו. מתבגרים בדרך כלל לא משתפים איתה פעולה. הם מספרים לה מה שהיא רוצה לשמוע...

בקיצור הבנתי שאף אחד לא יסדר לי פטור מהאחריות שלי כאמא. לאורך כל התקופה ההיא הוא לא ידע מכל עניין החיטוט וגם מזה שהתערבתי אצלו בבית הספר. כל התכנית שאורגנה לו בבית הספר נעשתה בסמוך ליום הורים כך שזה נראה כל כך טבעי... אני מהצד המשכתי לעקוב ולבדוק ולחטט והכל בחשאיות שהוא לא ידע. והוא באמת לא ידע. לא תמיד אהבתי מה שגיליתי אבל לא אמרתי כלום. רק הקפדתי להיות כל הזמן עם אצבע על הדופק...

וההקפדה הזו השפיעה אחר כך על ההחלטות שלנו ועל ההתנהלות שלי מולו ומול החברים שלו. שכל העבודה עלינו. זו האחריות שלנו, שלי ושל אבא שלו ורק שלנו. ולכן פתחנו את הבית לחברים. שיבואו, שיאכלו, שישנו פה. מקרוב אפשר להשגיח עליהם יותר. ובמקום לבלות ערבים בפארק הם בילו אצלנו בחצר. אני מודה שלא פעם הם עצבנו. לפעמים איימתי עליהם שאשפריץ עליהם בצינור מים אם לא ידברו בשקט. האיום בדרך כלל עבד. ברוב הפעמים הם היו די בסדר, והכל תחת עינינו המשגיחה. היחד הזה אפשר לי להתחבר לחברים שלו, לדבר איתם, ולמרבה הפלא הם אמרו לא פעם שאני בסדר ושכיף לדבר איתי וככה גם שמרתי איתם על ערוצים פתוחים. בבוא הזמן כשהיה צורך להשתמש בזה – לא היססתי.

למה שעשיתי אני קוראת נוכחות הורית. ואם אתם שואלים אותי, אם הייתי עושה את זה שוב, אז התשובה ברורה. בוודאי!! לי ברור שאף אחד לא יעשה את העבודה בשבילי. לא המורים ולא בית הספר ולא משרד החינוך וגם לא המשטרה. כשאני רואה את הפרצופים הנדהמים של ההורים ניבטים אלי מתוך מסך הטלוויזיה ואומרים שמדובר בילד טוב מבית נורמטיבי, אני שואלת את עצמי מה זה הנורמטיבי הזה בדיוק. נדמה לי שעד עכשיו הם ישנו לא רע, סומכים על הילד הנורמטיבי שלהם. מעכשיו – אני בטוחה שכבר לא...