בחניה של תחנת הדלק של מדרשת שדה בוקר לא מצאתי קרטיב לימון. ליטר סולר עולה שם תשעה שקלים ואת החלות מכרו בשבת אחר הצהרים בשקל. תשעה שקלים לסולר? שאלתי את הבחור שעבד בחנות. ראית איפה אנחנו נמצאים? ענה. מה זה קשור? שאלתי כי אנחנו נמצאים רחוק מהמרכז, הוא ענה. אז בגלל זה אין קרטיב לימון? הוא הסתכל עלי במבט של אחד שלא מבין מאיפה נפלתי לו. הוא לא הבין שאני נפלתי מההר, מהמכתש.
את היומיים של סוף השבוע ההוא ביליתי במסלול שבספרי הטיולים נחשב מסלול קשה למיטיבי לכת. ההערה הזו 'מיטיב לכת' יוצרת אצל הולכים ותיקים כמונו משהו כמו תחושה של זלזול, בבחינת איזה מסלול יכול לנו? הרי כבר התנסינו כמעט בהכל. כמעט. זו המילה. כי זה היה כמעט קרוב אבל שונה מכל מה שהכרנו. נגמרו הפינוקים. רצינו ארץ בראשית אז קדימה לדרך..
השמות לא מזכירים שום דבר מהחוויה שתיפול עלינו בשעות הקרובות. הסנפיר הגדול. הכרבולת. סוריאליסטי משהו. זה לא כדי להזכיר לנו את עולם החיות שאנחנו רחוקים ממנו מאד אלא כדי להבהיר שנלך על מצוקים חדים וצרים כמו הקצה של הכרבולת. הדופן של המכתש הגדול, בצד שבו אנחנו הולכים, נקרא הר כרבולת. זהו הר שפשוט נשכב לו עם כל השכבות שלו בתנוחה על הצד, ההליכה עליו היא על קצה המצוק, בזוית של 40 מעלות ואולי יותר כל הזמן בשיפוע. בהר הזה צריך רגל קצרה ורגל ארוכה. הצרה היא שלא מחליפים צד. רגל ימין היא הקצרה ושמאל נאבקת למצוא מקום בטוח לרגל בשיפוע. הולכים לאט, כי אי אפשר אחרת. גם כי זו עליה אחר עליה גם כי הדרך צרה מאד. בדרך מישהו נזכר שכשהיה ילד אמא שלו היתה מבשלת מאכלים מהכרבולת ומהרגליים של התרנגולת. רגל קרושה קראו לזה. מאכלי כרבולת? אף פעם לא שמעתי על זה. אמא שלי היתה עושה רגל קרושה,.במיוחד לפני חג הפסח. המרקם הרוטט הזה שבתוכו חתיכות מרגלי העוף נחשב למעדן. העיסוק באוכל עוזר קצת להסיח את תשומת הלב מההליכה הזו על הצד בשיפוע, הליכה שסופה לא נראה באופק. השררים שלי רוטטים מהמאמץ, ממש כמו ברגל קרושה..
אנחנו בלחץ של זמן לסיים לפני שתרד החשיכה. הרוחות מאד חזקות על הרכס. בקלות אפשר לעוף. הנוף של המכתש עוצר נשימה. מימין תהום ומשמאל מדרון תלול ואנחנו הולכים ביניהם כמו על להב של סכין.
בהנחה שההר ישר - זו הזווית של השיפוע. ככה הלכנו כל היום (המצאה של אורן..)
אחרי שגמרנו את ההר אנחנו יורדים לנחל עפרן. הנחל הזה יוביל אותנו אל היציאה מהמכתש ואל הג'יפים שמחכים לנו בקצה המסלול. זה נחל מתוחכם. בהתחלה הירידה נראית קלה למדי אבל אחרי קילומטר האפיק נשבר והופך לקניון תלול ששכבות הסלע שלו שוכבות בשיפוע חד, בדיוק על המסלול שלנו. אנחנו עולים וירודים בכל מיני זוויות, רוב הזמן על הטוסיק, עוברים מפלים וגבים עם מים ירוקים (מתי היה גשם האחרון?) ועקבות של חיות שבאות לכאן לשתות. העליה והירידה היא בעזרת מדרגות ברזל שמישהו תקע בסלע. הקצב איטי מאד יש פה קטעים ממש קשים. כל השרירים עובדים קשה, הידיים, הכתפיים, הרגליים, הברכיים. זה גם נצחון הנעליים, של מי שיש לו נעלי הליכה טובות. אנחנו פוגשים את וינסנט בחור צעיר מבלגיה שעושה את השביל לבד. חוץ ממנו פגשנו עוד זוג שהלך את השביל הפוך, מדרום לצפון.
בסוף הירידה אנחנו עושים בקרת נזקים. מכנסיים קרועות. השרירים. הערב כבר מתחיל לרדת. נעשה קר ממש וצריך להתלבש טוב. הפנסים עוברים לקדמת התרמיל. את הקטע האחרון אנחנו עושים בהליכה מהירה. הג'יפים מרחוק עושים אותנו מאושרים כלכך. וינסטנט נוסע אתנו כברת דרך. הוא ילך לישון בחניון הלילה בשטח. אנחנו נישן ב'חאן השיירות' אחרי מקלחת טובה וארוחה בסגנון בדואי באוהל..
היום שלמחרת נראה חסר פרופורציות לזה שקדם לו. אנחנו ממשיכים מהנקודה שבה הפסקנו אתמול, מזג אוויר נהדר, שמש חמימה בדיוק בטמפרטורה הנכונה להליכה. אנחנו הולכים באפיק נחל צין ובאגן הניקוז שלו. ההליכה במישור כל כך קלה עד שבשחצנות האופיינית לנו אנחנו קוראים לה "הליכה מנהלתית". בנקודת הסיום אנחנו פוגשים את וינסנט. הוא כבר מתכנון לשנת הלילה, אנחנו מתכוננים לנסיעה הארוכה הביתה. שמענו שבצפון יורד גשם מאתמול.
החשק לקרטיב עולה בי שוב. בשדה בוקר אין, אולי בעצירה הבאה. גם בכביש 6 לא מצאתי קרטיב לימון. זה לא מצליח לקלקל את תחושת הסיפוק של היומיים האלה.
ובאשר לנתונים:
יום שישי: 10.17 שעות הליכה, 17.4 ק"מ, עליות – 1231 מטר, ירידות – 1214 מטר, קלוריות – 1065
יום שבת: 5.28 שעות הליכה, 13.12 ק"מ, עליות – 170 מטר, ירידות – 102 מטר,וקלוריות – 651.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
