חדר ההמתנה. אני חסרת סבלנות בתור לרופא. הטלפון שלי מצלצל ממעמקי התיק. שיחה
ממספר שאני לא מכירה. המספר הזה הופיע אצלי על הצג כמה פעמים בשבוע שעבר וכשצלצלתי
בחזרה לא היתה תשובה.

אני ממהרת הבוקר. זומנתי לדיון בבית משפט ואין אפשרות שלא להגיע בזמן. אני
ראשונה בתור לרופא. עוד חמש דקות הוא מתחיל ואני מתלבטת אם לענות או לא. בראש אני מחשבת חישובים: המספר לא מוכר
לי, אני מניחה שזו תהיה שיחה קצרה. חמש דקות יספיקו לי להבין מה מטרת השיחה מקסימום
אתנצל וננתק ואגיד שאתקשר אחר כך. ומה אם הרופא יתחיל קודם?

הסקרנות הורגת אותי. אני עונה.

"בוקר טוב" אומרת לי הקול בצד השני "אני מדברת עם גב' זו
וזו?"

"כן" אני עונה

"ברכות על הזכייה בפרס" היא אומרת לי

אני שותקת. היא ממשיכה "אפשר לקבל את הכתובת שלך"?

אני שוברת שתיקה "סליחה, אבל אני ממש לא מבינה על מה את בדיוק
מדברת"

היא חוזרת שוב על הפרטים. היא מהאוניברסיטה, נציגה של קרן שמחלקת פרסים
על עבודות מחקר. אומרת לי זכיתי בפרס. אני אומרת לה בחזרה שלא ידוע לי על זה שום
דבר. אני לא מכירה את הפרס ולא הגשתי שום עבודה. "באיזה נושא?" אני שואלת. היא אומרת לי מה הנושא. פלשבק
קצר. זו העבודה שלא חזרה אלי ושחשבתי שהלכה לאיבוד אצל המרצה. עכשיו אני מבינה לאן
נעלמו עקבותיה.

שתי דקות לרופא והדלת של החדר שלו נפתחת. מי הראשון בתור להיכנס?
ההתרחשות ליד הדלת שלו נעלמת ממני. אני שקועה בשיחה. מישהו קם ונכנס. הלכה התכנית
שלי לגמור מהר וללכת.

אני מתעשתת במהירות. עכשיו אני רוצה פרטים. גם היא רוצה פרטים. אנחנו
מחליפות פרטים: היא מספרת לי על הקרן ועל המחקרים ועל הפרס ואני נותנת לה כתובות וטלפונים
ותאריכים.

"תקבלי מכתב בדואר" בטון ענייני היא מסכמת את השיחה שלנו.
"למה בדואר בעידן המייל?" אני שואלת חסרת סבלנות. "ככה זה
באוניברסיטה" היא עונה.

שמונה וארבעים. זה שנכנס לפני לרופא עוד לא יצא. מה אני עושה עם האיחור, עם
הידיעה שקבלתי, עם סדר היום השתבש לי, עם השמחה הזו שאני מרגישה אותי מתפשטת בתוכי.

"תשמעו איזה דבר מוזר קרה לי הבוקר" אני מסמסת בווטסטאפ
המשפחתי. הדלת של הרופא נפתחת סוף סוף. אם אני אהיה יעילה, אולי בכל זאת אצליח
לעמוד בתכנית של היום.