אתחיל בוידוי קטן

את פוסט הזה התחלתי לכתוב כבר לפני כמה ימים. כמעט מיד התברר לי שזו ממש משימה לא פשוטה לכתוב מה אני אוהבת פה. זה קשה. לא יוצא באופן טבעי. זה דומה למצב שבו היו מבקשים ממני לכתוב במה אני מוצלחת. אני? הצלחות? אני מדברת הכי בקלות על "כמה קשה" על כל הנאחסים שבחיים, אבל על דברים טובים?

אבל, אחרי שהתחלתי לכתוב, התברר לי מיד הקסם שבכתיבת רשימה כזו. אני הולכת כל היום וחושבת על דברים טובים. פתאום היתה לי רשימה ארוכה בראש, המון דברים צפו ועלו. המחשבה על הדברים שעושים לי טוב גרמה לי לתחושה נורא טובה. חמימות כזאת. מסתכלת על העולם אחרת .. זה משהו ממכר מהסוג הטוב....

יכולתי לראות שמה שעושה לי טוב בארץ הזו, זה אוסף של המון דברים קטנים וגדולים שבגללם הארץ הזו שווה וטוב לי להיות כאן.

אז הנה הרשימה. רשימה חלקית בלבד. נכונה לרגע העלאת הפוסט הזה לאוויר:

ריח האדמה אחרי הגשם הראשון

ריח פריחת ההדרים

פריחת הכלניות, הצבעונים והרקפות ושאר פרחי החורף

התפרצות האביב

הפירות של הקיץ במיוחד אבטיח קר וענבים

חומוס

מנה של פלאפל

החול הרך שעל שפת הים

מחיאות הכפיים בזמן הנחיתה בבן-גוריון אחרי שחוזרים מחו"ל.

יום הזכרון – בעת הצפירה, כל המדינה נעצרת ועומדת דום. פעם הייתי בנסיעה בערב יום הזכרון, היה מרגש לראות את כל המכוניות נעצרות ונהגים יוצאים החוצה לדקה של דומיה. ידעתם שאפילו הרכבת מקדימה את יציאתה כדי להספיק להגיע ליעדה לפני שתתחיל הצפירה?

חולה על טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות שתמיד גורם לי להתרגשות רבה.

יהודית רביץ

השירים העבריים – ביניהם המון נפלאים

יש כאן איזו חמימות בלתי מוסברת ביחסים בין אנשים, שלא פוגשים אותה במקומות אחרים. תחושה של משפחה. לפעמים זה קצת דביק אבל בסך הכל נעים.

ההירתמות של אנשים לעזור – מתגייסים פה לכל מיני בצורה מעוררת התפעלות.

רוח ההתנדבות שבמדינה הזו מגיעה לשיאים בלתי אפשריים בכל התחומים...

יש כאן איזה בליל ועירוב של לאומים מכל העולם שנדמה לי שלא רואים באף מקום אחר.

תחושת פטריוטיות מאד חזקה.

השפה העברית שאיתה יש לי רומן ארוך שנים ושאני קשורה אליה. בה אני מבינה הכי טוב את כל הרבדים והעומקים.

מזג האוויר כאן – שהוא ממש סבבה. הכי טוב מכל המקומות שבהם פגשתי וביקרתי.

ויש כאן משהו, שלמרות שהמצב הביטחוני פה לא ממש טוב, בכל זאת נעים לחיות פה ופה טוב לי.

את הדבר הזה אני מרגישה הכי חזק כשאני פוגשת אנשים מחו"ל, אני מנחמת אותם ומוצאת את עצמי מסבירה למה הם לא צריכים לדאוג לי וכמה הארץ הזו נהדרת והכי טוב לחיות כאן...

אשמח לשמוע מכם - מה אתם אוהבים בארץ הזו

חג עצמאות שמח לכל המבקרים כאן

השבוע הוחלפו הקידומות של מספרי הטלפון הסלולרי ומצאתי עצמי במצב בלתי אפשרי.

הטלפון הנייד שלי מצלצל ואני לא מזהה מי מתקשר. הטלפון שלי הפסיק לזהות שיחות. מצאתי עצמי מקבלת טלפונים מאנשים לא מוכרים. חלק מהם מאד מוכרים וקרובים – אבל מי זוכר מספרים?

לענות? לא לענות?

מי זה מחפש אותי?

לקח לי זמן להפנים את המחשבה שהמתקשרים מוכרים לי, אבל אני רגילה לזהות אותם בשמם ולא באמצעות מספר הטלפון.

חושבת איך לפתור את הבלאגן הזה... הכי מהר שאפשר.

אבל, לא יכולה שלא להרהר במהפכה הגדולה שחוללו הטלפונים הסלולריים בחיים שלי, שלך, שלנו.

פעם היה רק טלפון בבית או טלפון בעבודה.

הייתי זמינה רק בזמן שאני בבית.

אם לא הייתי בבית – אי אפשר היה לדבר איתי, רק להשאיר הודעה.

את כל שיחות הטלפון ניהלתי מן הבית.

ההפרדה בין המרחב הפרטי לציבורי היתה ברורה. בבית מדברים בטלפון בחוץ לא. אם צריך משהו דחוף יש טלפונים ציבוריים. זוכרים את האסימונים? מהם נשאר עד היום רק מטבע הלשון "נפל לו האסימון". עוד מעט כבר לא ניתן יהיה להשתמש בביטוי הזה כי הדור שגדל היום בקושי יודע מה זה טלכרט..

והיום? הכל טושטש לגמרי. הטלפון שהולך איתי לכל מקום, הפך את עניין הזמינות למשהו אחר.

הוא נמצא איתי בכל עת ולכן באופן תיאורטי אני זמינה כל הזמן. השליטה על הזמינות היא בידי. ארצה – אהייה זמינה. לא ארצה – מכבה את המכשיר, משתיקה את הצלצול. תמיד קיימת האפשרות לשלוח הודעת SMS. לא פעם אני מוצאת עצמי מתנצלת על שלא הייתי זמינה... כאילו זה מובן מאליו שאני צריכה להיות זמינה כל הזמן.

ומה עם קצת פרטיות?

היטשטש לו גם הגבול בין הפרטי לציבורי. הכל נעשה ציבורי. כולם מדברים בטלפון בכל מקום, בכל זמן ובכל עת. 

הפירוש המעשי של טשטוש התחומים הזה הוא שאנחנו מתבקשים (שימו לב, מתבקשים...) לכבות את הטלפונים לפני הסרט, הקונצרט, ההצגה, ההרצאה, הדיון, הסדנא...

כולם מדברים בכל מקום על הכל. שיחות שפעם נחשבו לצנעת הפרט, אפשר לשמוע בכל מקום. תסעו פעם ברכבת, באוטובוס או במונית ותוכלו לשמוע את האמא בודקת אם בנה הכין שיעורים, מזהירה שלא ירביץ לאחיו, מסדרת את ההסעות לחוגים. שיחות של זוגות נאהבים על מה שהיה ומה שיהיה ושל כאלה שכועסים, שיחות בענייני עבודה, עיסקאות, פגישות, בילויים, חיזורים, התרגזויות ופיוסים...

מדברים על הכל בכל מקום, בכל עת. הכל היטשטש. הפרטי הפך לציבורי וכולם חוגגים את המציצנות לשמה.

ועוד לא דיברתי כאן על מה זה עושה לנו בנושא ה"דחוף".

אם אנחנו זמינים כל הזמן אז כל דבר הופך להיות דחוף ומיידי ו"לעכשיו" ו"לאתמול"...

בקיצור, קצת איבדנו פרופורציות...

ומודה שגם אני.

תסתכלו לאיזה לחץ נכנסתי בגלל שאני לא מזהה מי מתקשר אלי.

כבר הערב אני יושבת ומתקנת את כל מיליון המספרים ששמורים בזיכרון של הטלפון שלי, שלא תתפסו אותי עוד פעם במצב שבו אני לא יודעת לזהות מי מתקשר אלי....

what matters most is how you see yourself

נוהגת בדרכי הביתה אחרי יום עבודה.

עסוקה במחשבות. במוחי מתגלגל הסרט של היום. היכן הייתי, עם מי דיברתי, מה עלי לעשות, עם מי צריך לדבר, סיכומי ביניים....

הרדיו מדבר אל עצמו.

עוצרת ברמזור. בנתיב שלידי מכונית כסופה, הנהג מסמן לי להוריד את החלון. רוצה לשאול משהו.

מורידה את החלון, מנמיכה את הרדיו, מקשיבה.

הנהג: "את יודעת שאת נהגת טובה?"

אני: ???? (לרגע לא קלטתי מה הוא אמר)

הנהג: "את נוהגת מצויין"

אני: "תודה"

הנהג: "אפשר להכיר אותך?"

אני: "לא"

הרמזור מתחלף, אני ממהרת לנסוע. עד הרמזור הבא. (קצת בהלם)

המכונית הכסופה שוב לידי: "אני יכול לדעת מה שמך?"

"לא"

"אפשר לקבל את הטלפון שלך?"

"לא"

"אני יכול לתת לך את הטלפון שלי?"

אני מתעלמת

הרמזור מתחלף, נוסעת עד הצומת הבאה. מרחק נסיעה קצר. החלון שלי סגור.

הנהג במכונית הכסופה מצמיד פתק לחלון: "מצאת חן בעיני"

אני מתעלמת.

האדום מתחלף לירוק. אני ממשיכה לנסוע.

המכונית הכסופה שלפני מאותתת בשפת הסימנים, אורות מכל מיני סוגים

הנהג מסמן בידיים שאעצור בצד.

אני ממשיכה לנסוע. מתעלמת. שוב עוצרים ברמזור

פתק מוצמד לחלון "תעצרי בצד ונדבר"

מתעלמת. אור ירוק.

אני נוסעת ישר.

המכונית הכסופה פונה ימינה

במחשבה שנייה – אני רגילה לחשוב ש"מכוניתי היא מבצרי".

לרגע היתה לי תחושה של חדירה למרחב הפרטי שלי

זה לא היה כל כך נעים.

מוכרחה להודות

(כל הזכויות על שם הפוסט שמורות לאלכימאיש)