החיים שלי מלאים בדברים שצריכים לעשות ברצינות. כל היום אני מתרוצצת משתדלת ומתאמצת לזכור כל מיני דברים ולעמוד בציפיות שלי ושל השד יודע מי ושהכל יהיה מושלם, מבלי שאני אשכח דבר, ובדרך אני עושה עוד כל מיני דברים שקשורים ולא קשורים ומקווה שבסוף כולם יהיו מרוצים וגם אני. ככה זה במרוץ של החיים. אין דקה לעצור ולשאול. הכל מתוקתק.

"בא לך איזה מקום נחמד לקפה אחרי העבודה?" שאלה אותי בפגישה מקרית במסדרון השבוע אחרי שהתחבקנו ושמחנו?

בטח שבא לי.

וככה מצאנו עצמנו ישובות מול שקיעה ומול גלי הים באיזו מרפסת על הרציף, מתרווחות לנו להנאתנו ומדברות...
בדרך הארוכה הביתה חשבתי לעצמי כמה מענג זה היה.

הכי נהניתי מהספונטניות. לא יותר מדי השקעת מחשבה, לא יותר מדי תכנונים, לא יותר מדי התלבטויות, לא "בואי נפתח יומנים". רק לזהות את ההזדמנות שהיתה שם וללכת על זה. כל כך פשוט...

ואיך דבר כזה קטן יכול להטעין אותך אח"כ למשך שעות...

הסיפורים עם הבצל. הם תמיד נגמרים לא טוב

תמיד זה נגמר בבכי.

למה?

אני רוצה לגעת ברגשות

במקום שבו הם מתחילים

במקומות שהם מתהווים

במקום הכי עמוק שלהם,

ולחוש אותם ממש

אני רוצה לדעת

מה מעורר אותם
מה מחולל אותם

שם

הכי עמוק שאפשר

אני רוצה להרגיש

את מה שזה מחולל

בי

אני רוצה לגעת בהם

ממש

ושיראו את הכל עלי

החיים המשותפים בשכונה טשטשו את כל ההבדלים .בין המשפחות אי אפשר היה להבחין מאיזו ארץ אתה עד יום השואה. עד יום השואה. לפני יום השואה משהו באוויר היה משתנה.

אבא היה חוזר מן העבודה יותר מוקדם, מתרחץ, מתלבש יפה ונוסע. אף פעם לא סיפרו לי לאן נסע אבל אמא היתה קוראת לי הביתה יותר מוקדם. כשהייתי שואלת את אמא היא היתה אומרת שאבא נסע לפגוש חברים מחוץ לארץ. אני אף פעם לא פגשתי חברים של אבא מחוץ לארץ. בערב כשהיה חוזר, היה כותב בדפים ארוכים ביידיש ומידי פעם היה מפסיק ומנגב דמעה מעיניו.

נורא רציתי לשאול אבל הבנתי שאסור. אמא היתה אומרת שאבא כותב דברים על המשפחה שלו. כשהייתי שואלת היא אמרה שכולם מתו ושתקה. גם אבא היה שותק. כותב ושתוק.

מפעם לפעם היה מוציא את התמונות, מנשק את התמונות, בוכה ושותק.

בלילות שלא הצלחתי להירדם, הייתי שומעת את הבכי הזה.

השקט הזה והידיעה שזה משהו שאסור לדעת, שלא מדברים עליו ושלא שואלים זה היה דומה בכל הבתים שבצד שלנו. כשגב' ריינס היתה באה לבקר ראיתי את המספר שעל היד שלה. אמא שלי אמרה שזה מהגרמנים. אני לא הבנתי את זה אבל התביישתי לשאול. ולא שאלתי.

לא שאלתי.

כשגדלתי התחלתי לשאול. אף פעם לא את אבא. רק את אמא. אמא סיפרה לי שהיא התחתנה עם אבא אחרי שנודע לו שכל המשפחה שלו נרצחה. אבא התגייס לצבא ויצא למלחמה. בכפר שלו נשארו אשתו ושני הילדים, וגם הוריו וחמשת אחיו ואחיותיו. אף אחד מהם לא שרד.

התמונות היא אמרה זה הדבר היחיד נשאר לו מכל המשפחה.

אני מתייחסת אל החיים שלי כאל טקסט שאותו אני רוצה לשמר, למען מי? בעיקר למען עצמי

ככל שאני כותבת יותר ככה הרצון שלי לזכור את עברי מתגבר והולך

כשאני מנסה לבנות את סיפור חיי, אני בונה את הדברים ממה שסופר לי, ממה שנדמה לי שאני זוכרת או ממה שאני חשה שהתרחש אי שם בעומק הזמן.

מה שאני זוכרת ביומים אלה לא זיכרונות אמיתיים, אלא דברים ש'סדרתי' לי שאזכור. מן סיפור כיסוי.

מה שאני זוכרת באמת, אלה בעצם דברים בלתי זכורים, כאלה שנשכחו ממני.

הדברים שנשכחו צפים ועולים מחדש דרך תנאים שאין לי שליטה עליהם, דרך טעמים, ריחות, מזג אוויר או סתם סיטואציות אקראיות. אלה הזיכרונות האמיתיים שמסתתרים תחת שכבת הקליפות של המעשה היומיומי.

במבט לאחור כשאני מנסה לשחזר חלקים מחיי, מן הילדות, המקום שבו גדלתי, החיים בבית, תקופת בית הספר היסודי, התיכון, הגיוס לצבא, שנות נישואי הראשונות, אני מגלה שיש המון דברים שאני לא זוכרת.

הדברים שאני זוכרת קשורים בעיקר בתחושות של צדק, חולשות, כעסים, וברגשות עזים אחרים. כל השאר נעלם ממני כאילו לא היה חשוב לו בכלל שייזכר.

מה שאני זוכרת זה בעצם סיפור שחיברתי לעצמי ובמשך שנים סיפרתי אותו במקום כזה או אחר. אבל לזה התלוותה תמיד איזו תחושה עלומה, איזה קול פנימי שאמר לי שזה לא בדיוק מה שהיה.

הזיכרון פועל כמו מסננת, במניפולציה. רוב הזמן אני לא זוכרת באמת דברים שקרו לי. עד שאיזה שבריר מילה, שובל של ריח, מראה, טעם או תנועה, משהו בלתי צפוי, מחזיר אותי בבת אחת, אל הזיכרונות האלה, שלרגע שחשבתי שאיבדתי אותם לגמרי.

ואת זה אני כותבת. הכתיבה כאן היא תיעוד של זוויות מסוימות של חיי.

ככל שאני כותבת יותר ככה הרצון שלי לזכור את עברי מתגבר והולך.

ככל שאני כותבת יותר, אני זוכרת יותר.

אני מדמה את הכתיבה כמי שמושכת את הזיכרונות מן תהום ומעלה אותם אל פני הקרקע.

וזה מופלא בעיני.