בתוך כל הסיפורים המשפחתיים שעברו אלינו בחלקים בארוחות הצהרים של שישי שבת ובחגים היה גם הסיפור הזה על מטבעות הזהב שמוטמנות להן עמוק באדמה בחצר של הבית.
זה היה סיפור מסוג הסיפורים שאף פעם לא ידענו אם הוא אמיתי או לא. אם רצינו הוא היה אמיתי ואם לא – אז הוא היה בדייה. אף פעם לא היו לנו הוכחות של ממש. רק המבטים שאמא ואבא החליפו בעיניהם בעת שהזכירו את הנושא. די היה בכך כדי להצית את הדימיון שלנו.
מפעם לפעם היו רמזים. הסלון החדש. השטיח. הצמיד מזהב שאמא שלי הוציאה יום אחד מהמגירה של התכשיטים שלה.. אבל אלה היו רק רמזים ולא הוכחות של ממש.
אבי שהלך לעולמו מזמן השאיר את אמא שלי עם הסוד הזה והיא נשארה נאמנה לו כמעט עד יומה האחרון. היא לא אמרה דבר.
מפעם לפעם באיזה פרץ של רוח שטות בארוחת צהרים כשכל הנכדים ישובים מסביב לשולחן, ברגע של שקט הייתי יורה את השאלה לחלל החדר:
"אז מה אמא, אולי תספרי לנו פעם אחת את האמת על הסיפור הזה של הזהב?"
דממה היתה משתררת בחדר. אמא שלי נבוכה היתה מסתכלת על כולם מחייכת ושותקת.
"נו, סבתא, תספרי כבר" היו דוחקים בה הנכדים "לפחות תגידי לנו אם זה באמת"
והיא בשלה ממשיכה לדוג את האיטריות שבמרק עוף ולאכול כאילו כל העסק הזה בכלל לא נוגע לה.
כבר ידענו לזהות מראש את המצבים שבהם אין סיכוי שהיא תוציא מילה מהפה.
ביום שישי אחד כשאני בדיוק באמצע חיתוך הירקות לסלט מיונז היא אמרה פתאום: "כדאי שאני אראה לך איפה זה שתדעי"
"איפה זה מה?" שאלתי מבלי להבין למה היא מתכוונת.
"הזהב. איפה קבור הסיר עם הזהב" היא אמרה לי בשקט כזה "אם יום אחד יקרה לי משהו שתדעו איפה לחפש"
וככה ברגע אחד על סיר של סלט מיונז, הפכנו להיות שותפות לסוד שלה ושל אבא שלי.
בפועל ההבטחה נראתה מאד לא ברורה. כשיצאנו לגינה היא לא זכרה בדיוק את המקום. "זה כאן" היא הצביעה על מקום ליד העמוד של הדוד שמש אחר כך חשבה קצת ואמרה שהיא חושבת שאבא שינה את המקום והעביר את הסיר למקום אחר ליד הקיר של הבית. ואז היא אמרה שהיא חושבת ש"זה כאן" ואחרי כמה דקות היא אמרה שהיא לא ממש בטוחה אבל יכול להיות ש"זה כאן" והצביעה על מקום אחר רחוק יותר.
אבל לנו המיקום לא היה ממש חשוב. מה שהיה חשוב זה שהיא הכניסה אותנו בסוד הסוד הזה.
בקיץ שעבר כשכבר לא חתכנו ירקות לסלט שאלתי אותה שוב "את זוכרת איפה הסיר הזה קבור?"
היא כבר היתה מאד מבולבלת. "מה דעתך שאת תגידי לנו איפה לחפור ונוציא את זה?" הצעתי והיא הסכימה. לפני שתתחרט ארגנתי כמה נכדים, פינינו את כל השטח והתחלנו בחפירות. הרעיון של למצוא מטמון קבור באדמה הוסיף כמויות לא מבוטלות של התלהבות לחפירה. גם היא התלהבה מאד וכל כמה דקות אמרה "לא. אל תחפרו שם. זה לא שם" "זה שם, זה שם" אמרה כל כמה דקות והצביעה על מקום מרוחק יותר. מזל שבאמצע הגיעה שעת ארוחת הצהרים שהפסיקה את עונת החפירות...
ואחרי הפעם הזו לא חזרנו יותר לעסוק במטמון הזה. עד לימי השבעה.
בימי השבעה יחד עם כל האגדות משפחתיות האחרות עלה הנושא הזה שוב. "מה דעתכם שנבדוק פעם אחת את הנושא הזה ברצינות?"
"עזבו. הכל שטויות" אמר מישהו. "זה נראה לכם אמיתי? אם זה היה נכון כבר מזמן היינו מוציאים את זה. חוץ מזה, נראה לכם שאמא שלכם היתה שוכחת כזה דבר?"
היתה שתיקה של הסכמה בחדר.
"אני בטוחה שזה נכון" אמרתי "אני שמעתי את הסיפור הזה הרבה פעמים"
"יכול להיות שאנחנו צריכים אמצעי חיפוש יותר משוכללים? הרי אי אפשר לחפור את כל החצר"
"עזבי" אמר פתאום מישהו בצד "כבר ניסינו לחפור ולא מצאנו כלום"
"זה לא רציני לחפור ככה" אמר נכד אחר "האזור גדול מדי. צריך גלאי מתכות. מישהו יודע איפה אפשר להשיג כזה דבר?"
שבועיים אחרי השיחה הזו הגיע ר. עם גלאי מתכות (לא נגלה מאיפה הוא השיג אותו). אחרי 20 דקות של סריקה ושל צפצופי סרק נשמע פתאום צפצוף אחר. חפירה קטנה במקום הצפצוף העלתה מבטן האדמה סיר ובתוכו קופסת פלסטיק סגורה.
וזה המייל שהוא שלח לנו אחרי:
לכל הנודניקים שלא הפסיקו להציק לי על התמונות (לדוגמא א. ואמא) אז הנה, אני שולח את 4 התמונות הטובות ביותר (אין עוד בכל מקרה).
עכשיו ברצינות, למצוא את המטמון היה מאוד מרגש, זה אירוע של פעם בחיים. הערך הסנטימנטלי של המטבעות מאוד גדול, והסיפור סביב זה מעצים את זה עוד יותר. לדעתי יש להם גם ערך היסטורי. יש שם מטבעות מ 1911!!!
ד. שבא איתי לבצע את המשימה אמר שמאז החמישייה הסודית לא היה לו דבר כזה.
לכו תדעי איזה עוד הפתעות קבורות שם בגינה (חוץ מבלאקי הכלב).
יאללה, אוהב את כולכם
ר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
