אף פעם לא הכרתי אותך ממש. ידעתי רק את שמך. וזהו. אבא אף פעם לא דבר עליך. אני מכירה אותך מהתמונות שאבא שלך שהפך אחר כך להיות אבא שלי - היה מחזיק.

למרות שזה לא אפשרי, השבוע פגשתי אותך במקרה. גיליתי אותך חיה באתר ההנצחה של יד ושם, בדפי העד. נדהמתי מהמקריות שהביאה אותי למקום ההוא, ברגע ההוא התגלה לי עולם שלם שלא הכרתי ואף פעם לא ביקרתי בו. לא ידעתי על המקום הזה ועל קיומם של דפי עד. לא ידעתי שאבא שלנו דאג להנצחה שלכם.

נפעמתי כולי מהגילוי, מתרגשת מאד מההזדמנות להכיר אותך קצת יותר ולדעת מי את.

מי את שרה אחותי?

נולדת ב Brezne בשנת 1930 להוריך צבי ופרומה. בזמן ההוא היית תלמידה. לפני מלחמת העולם השניה התגוררת ב Brezne, Poland. בזמן המלחמה היא היתה ב Brezne, Poland.

נספית בשנת 1942  Brezne, Poland  בחיסול הגטוהיית בת  12 בסך הכל,  עם אמא שלך ועם אחיך.

המעט הזה הצית את דמיוני. בת 12 היית. בסך הכל בת 12. אילו חלומות היו לך? מה רצית להיות כשתהיי גדולה? מה אהבת לעשות?

 קודם היית בשבילי רק דמות בתמונה. עכשיו באו הפרטים. בימים האחרונים, מאז שגיליתי אותך, אני חושבת עליך. את נוכחת במחשבותי. אני חושבת על אבא שלך, על היום שבו נודע לו שכל משפחתו נספתה. מהיכן הוא שאב כוחות להתחיל שוב? על הרגע שבו הוא הפך לאבא שלי גם. עכשיו כשאני מכירה אותך קצת יותר, אני חשה את כובד המשא עלי.

היטב אני יודעת - הגורל עשה אותנו אחיות. מותך איפשר את חיי.

בדיוק חזרתי מהגן עם העבודה שהכנתי מחתיכות של עצים מחוברות במסמרים כששמעתי מרחוק את האוטו של הגלידה. לא הייתי מרוצה מהעבודה הזו. חיפשתי את הכלים של אבא שלי כדי לתקן. לאוטו גלידה היתה מנגינה מיוחדת שאפשר היה לשמוע אותה מקצה אחד של הרחוב עד לקצה השני. לפי המנגינה ידעתי שהוא רחוק וחשבתי שעד שהוא יגיע לבית שלי אני אספיק לתקן את זה. הבאתי למרפסת פטיש וצבת. עם הצבת התחלתי להוציא את המסמרים ושמתי אותם על הגזוזטרה של המרפסת שלא ילכו לי לאיבוד. המנגינה הלכה והתחזקה. עוד מעט הוא יגיע לפינת הרחוב שלנו.

זו היתה שעת צהרים חמה ומתעלפת ואמא שלי נחה בחדר הסמוך. היא לא אהבה שאני מפריעה לה בזמן מנוחת הצהרים. כבר כמה פעמים שהיא העירה לי על הרעש שאני עושה עם הפטיש. אחרי כל פעם כזו הפסקתי לכמה שניות. "אמא, תקני לי גלידה" צעקתי לה מהמרפסת. עכשיו היא כבר היתה ממש עצבנית. אני ידעתי את זה לפי זה שהיא שתקה. "אמא" קראתי בקול בוכה "אני רוצה גלידה, שמעת? תקני לי גלידה" הבכי שלי גבר ואיתו דפיקות הפטיש בצעצוע מעץ שתיקנתי. ביד אחת אני החזקתי את הפטיש ובשנייה את המסמרים ואני בוכה ודופקת על העץ. האוטו של הגלידה כבר הגיע לסיבוב של הבית שלנו "גלידה, אני רוצה גלידה" בכיתי והייתי מעוצבנת. היד שלי לא הצליחה להחזיק את המסמרים ביחד עם חלקי העץ, שמתי מסמר אחד בין השפתיים שיהיה מוכן כשאני בוכה "רוצה גלידה, אמא, תקני לי גלידה" והיד השניה עם הפטיש דופקת חזק על העץ.

"היום אין גלידה" היא קראה מהחדר השני וקמה עצבנית למרפסת. הסתובבתי במהירות לקראתה. בשנייה הזו היא הספיקה לראות שהמסמר שהיה בין שפתי החליק פנימה לתוכי...

"מה עשית?" קראה לעברי בבהלה כשאני משתעלת ולא מצליחה להפסיק. הרעש של האוטו גלידה הלך והתרחק ואני משתעלת וממלמלת בבכי... "גלידה, רציתי גלידה, למה לא קנית לי גלידה?"

היתה לנו רק מכונית אחת ואבא שלי היה בעבודה. היא ארגנה מהר תיק עם כל מיני דברים, הלבישה אותי, הלכה לשכנים וביקשה שישגיחו על אחותי שבדיוק חזרה מבית הספר והלכנו ברגל לתחנת האוטובוס כדי לנסוע לבית חולים תל השומר שהיה הכי קרוב למקום שבו גרנו.

בבית החולים שלחו אותי לצילום בצילום ראו שהמסמר הגיע לאזור הריאות. אחרי הצילום אמרו שאני נשארת לישון שם. "גם אמא נשארת?" שאלתי "לא, אמא תישאר אתך עד שיגמר הביקור חולים ואז היא תלך" אמר לי הרופא. "אני רוצה שאמא תישאר גם" אמרתי בקול בוכה "אי אפשר" אמר הרופא. בכיתי כשהיא הלכה. זו היתה הפעם הראשונה שנשארתי לבד בלילה בלי אמא. כל הלילה לא נרדמתי. בחושך שכבתי במיטה כשאני מסתכלת כל הזמן לכיוון הדלת, מחכה כל הזמן שהדלת תפתח ואמא תכנס.

כשאמא הגיעה בבוקר מיד רצתי לחבק אותה ויותר לא עזבתי אותה לרגע. שוב שלחו אותנו לצילום. בצילום ראו שהמסמר ירד למטה. ראיתי שאמא והרופאים היו מאד מרוצים. אחרי כמה שעות הרופא אמר לנו שאפשר ללכת הביתה ורק צריך כל הזמן לבדוק אם המסמר יצא החוצה. לא הבנתי בדיוק מה זה אומר, אבל מה שבטוח זה שיותר לא תיקנתי את צעצועים שהבאתי מן הגן.

שאם רק היתה לנו קצת יותר סבלנות.

יציאת מצריים היתה יכולה להיראות לגמרי אחרת..

לגמרי אחרת....

השבוע אני בחופש. חופש ממש. שום דבר לא מתוכנן. לא נסיעות לא טיולים לא ביקורים לא בילויים.  משהו שאני בדרך כלל לא מכירה. טובה לי הבטלה חסרת המטרה, לקום בבוקר בנינוחות. להתמסר לרגע הזה ולא לחשוב על כלום.

בבוקר אני מוצאת עצמי מסתובבת במקומות שבדרך כלל אני רואה אותם בערב. דקה לפני הסגירה. הלכתי לדואר. לפני בתור 2 אנשים שאני לא מכירה. השיחה עם הפקידה מתנהלת לאיטה. יש לי זמן ואני ממתינה בסבלנות.

בסופרמרקט אני פוגשת את ק'. פעם עבדנו יחד ומאז אנחנו שומרים על קשרי ידידות כל פעם שאנחנו נפגשים. אמנם זה קורה אחת לכמה שנים אבל .. הוא נראה לי מבולבל משהו. בדרך כלל אני אומרת שלום ורצה, הפעם היה לי זמן ועצרתי להתעניין בשלומו. הוא סיפר לי שאבא שלו נפטר לא מכבר. בנימוס הבעתי את תנחומי כשאני מתעניינת. בפרטים.

"עוד לא התאוששתי ממותו" אמר לי. זה נראה לי מוזר, אחרי הכל אבא שלו לא היה צעיר בכלל. "קשה לאבד אבא ולא משנה באיזה גיל זה" מלמלתי תוך שאני מנסה לקצר את השיחה ולהמשיך הלאה. "זה לא זה" הוא אמר "עוד לא התאוששתי ממה שמצאתי אצלו בבית" "מה מצאת?" שאלתי בעדינות מנסה לא להראות סקרנית מדי למרות שאני מודה שהייתי כבר ממש סקרנית.

"כסף. ערימות של כסף. בכל מקום שנגעתי ערימות של כסף. מתחת לקערות ובתוכן, בתוך הארונות. בכל מקום שנגעתי. אל תשאלי" "ולא ידעת מכל זה?" שאלתי בסקרנות. "לא, ממש לא. אני תמיד הייתי בטוח שלהורים שלי אין גרוש על התחת. הם תמיד התנהגו כאילו אין להם כסף בכלל, כל השנים מצאתי את עצמי במצב שאני רוצה לעזור להם ולא ממש יכול. אני ממש לא מבין את זה. עד עכשיו אני לא מצליח להתאושש מכל מה שגיליתי וזה כלום לעומת מה שמצאתי בבנק. אני לא בטוח שאני בכלל מסוגל לבזבז את כל מה שמצאתי."

עד כדי כך? שאלתי "עד כדי כך ועוד הרבה יותר מזה" ענה לי

ואני הצטערתי מאד. אני זוכרת אותו בשנים ההן. נסענו יחד לעבודה. הוא חי חיים מאד צנועים. עבד בכמה עבודות לפרנסת משפחתו. לא היה שם כסף. לא היה לו רישיון נהיגה ועל מכונית בכלל לא העז לחלום. הכל היה שם צנוע ומחושב. הוא תמיד עבד קשה. בשביל הילדים, היה אומר לי. בשביל שלילדים שלי יהיה יותר ממה שהיה לי.. אני לא רוצה שהם יחוו את החיים שהיו לי.

ועכשיו, כל הכסף הזה שנמצא....

"אני לא מבין את זה" אמר לי "אני לא מבין"  גם אני לא מבינה אמרתי. אבא שלך לא עזר לך כל השנים? לא. הוא ענה. זה היה ברור שאין לו כלום. אבל כל השנים הוא בטח ראה כמה היה לך קשה, לא?נכון וזה מה מעסיק אותי מאז השבעה. מאז שבאתי אליו הביתה אני לא מפסיק לשבור את הראש ולשאול את עצמי איך זה.

ומה המסקנה שלך, שאלתי? אני מעדיף לא לחשוב על זה בכלל. אני מעדיף לחשוב שהיתה לו שריטה. שהוא היה פשוט דפוק.