אני מפזרת את הפירות על המשטח במטבח: תפוחים, אגסים, קיווי, תפוזים, אשכולית אדומה, בננות. סלט הפירות השנתי. צריך לחתוך הכל ביד. את המג'ימיקס נתתי כבר לילד כבר מזמן. הוא שאל אם אני משתמשת ואמרתי שלא כלכך אז הוא שאל אם הוא יכול לקחת ואני אמרתי "בטח" עכשיו יש לי יותר מקום פנוי על השיש. חסר לי משהו עם צבע קצת יותר מסעיר. אולי תותים. קראתי באחד המקומות שתות שדה הוא ספוג של מזיקים והדברות ולכן מזיק מאוד. אני מתלבטת.

עצמאות זה הפיקניק השנתי על הדשא. תמיד אצל אותה משפחה, תמיד באותו סגנון, השולחן נראה כל כך טוב עם הערבוב הזה של המטעמים שכל אחד מביא, הריח של הבשר על המנגל, הרבה יין, הרבה בדיחות וצחוק. בסוף הארוחה יש גם תרבות. כמה ימים לפני מקבלים במייל את המשימה להפעם ומתכוננים.

הצבע של הסלט מעסיק אותי. גווני הצהוב דומים מדי. האשכולית האדומה היא לא מספיק אדומה וגם הירוק של הקיווי מבקש איזה צבע אחר להתמודד מולו. אולי אוסיף גזר מגורד? אני מתחילה לחתוך. בפירות מיובשים יש כל מיני צבעים שמושכים את העין, אולי אלך על הכיוון הזה..

המפגש הזה כבר נהפך למסורת. כולם עושים להם מסורת. גם לחיילצ'יק וחבריו יש התכנסות שנתית על שפת הים שהתחילה עוד בתקופת הבצפר. זה תמיד אותו מקום, בלילה הוא נראה מיוחד בבוקר מתברר שהכל חול ושאריות זבל שלא נאספו. אבל למי איכפת? העיקר ההתכנסות. בדרך הביתה מהצבא הם מארגנים הכל. פעם אני הייתי מסיעה אותם עכשיו הם נוסעים לבד. נראה שזה עושה להם בדיוק מה שזה עושה לנו. תחושה של חמימות, של שייכות. של משהו משותף, שיש בו פשטות, שנותן הרגשה טובה. הרגשה של שייכות למשהו מוכר. ביחד.

החלטתי להוסיף פומלה. גם הצבע שלה דהוי משהו. מה יש לפירות האלה? בסוף מסתבר שהכתום של התפוז הוא הכי חזק. אני חושבת על הפער שיש בין התפיסה שלי את הפירות בדמיון כבעלי צבע עז ונוכחות לבין ההופעה שלהם במציאות.. אולי זה בגלל שבמקרה הזה מתערבבים להם הטעם והמראה וביחד הם יוצרים משהו שאין לו קשר למציאות. מעניין...

אני לא יודעת אם להם יש תרבות. לנו יש. כל שנה סביב נושא אחר. השנה בנושא "הזמר העברי" צריך למצוא שיר עברי שאני אוהבת, לשלוח אותו מראש כדי שידפיסו שירון. וכשניפגש, חוץ מזה שנשיר צריך גם לספר על הבחירה. טוב.. לכי תבחרי שיר. זו נראית משימה כל כך פשוטה אבל היא כל כך לא. אני אוהבת כל כך הרבה שירים וצריך לבחור רק אחד. מאז שהגיעה המשימה כל יום בחרתי שיר אחר. כל יום התאהבתי מחדש. בסוף זו היתה בחירה של הרגע. בדרך הביתה באוטו שמעתי את "שיר מולדת" של אפרים שמיר הוא נשמע לי כל כך ארצישראלי וגם בגלל מי שחיבר אותו. את עלי מוהר אני אוהבת במיוחד. יש לו טקסים נהדרים, וחוצמזה שהוא אהב את תלאביב שעכשיו חוגגים מאה להיווסדה. אהבתי את הצרוף הזה.

המרקם הצבעוני של הקערה המתמלאת נעשה מעניין ואני אפילו מתחילה לחבב את התוצאה הסופית. יש משהו בסולם הצבעים הצהוב-ירוק דהוי הזה. נוצרת הרמוניה נעימה בצבעים האלה שבהם אף אחד לא משתלט ממש. ככה זה גם בטעם. אף אחד לא משתלט ממש, הטעם המתוק מריר הוא כל כך מעודן. תענוג.

הלכתי לקרוא על עלי מוהר ועל שיר מולדת. למדתי ש"שיעור מולדת" היה במקור שיר בפולנית שכתב אפרים שמיר ושאיתו התקבל ללהקת הנח"ל. כשהוחלט לשיר אותו במסגרת להקת "כוורת", נתן לו עלי מוהר מילים בעברית שלא קשורות באופן מובהק לשיר המקורי. השיר של מוהר עוסק בתמונה שנתלתה בחדר האוכל בבית הספר א.ד.גורדון, שם למד בילדותו ובה נראה איכר חורש את אדמתו ובכך מעצים את מיתוס הישראלי החדש שהיה נפוץ בתחילת שנותיה של המדינה. באופן מפתיע גם השיר המקורי בפולנית של שמיר עסק בגעגועים לילדותו.
וש"שיעור מולדת" הוא בעצם שיר מחאה שעוסק ניפוץ מיתוסים "כך זה היה, פשטות רכה, זה הצטייר בילדותנו שהיתה יפה", כלומר אז היה טוב והיום לא.

אני מודה שבשבילי, בתוך תוכי, זה לא הספיק. הייתי זקוקה למשהו עם נוכחות. הוספתי חמוציות. הצבע האדום הבוהק שלהן הוסיף רוח חדשה ומרעננת לקערת סלט הפירות שקודם נראתה לי משמימה משהו... עכשיו אני מרוצה.

עצמאות שמח J

בבוקר התברר שיריב לא יבוא. נתפס לו הגב. "הפעם זה רציני" דיווחה זוגתו תמי וכדי לשכנע במידת הרצינות היא ספרה שאת שלושת הלילות האחרונים הוא העביר בשינה על קרש בתקווה שזה יגרום לגב להתיישר. אני לא יודעת אם זה עזר אבל למסלול הוא לא בא. מה שכן, זה היה מפתיע.

לכאורה זה לא אמור להיות מפתיע ובטח לא משהו לכתוב עליו. החוזה בינינו פתוח לגמרי, אנשים באים לפי מה שמתאים להם. כאילו הכל פתוח ובכל זאת לא ממש. כדי שהדבר הזה יוסיף ויתקיים ולא יהיה מופע חד פעמי, אנחנו תלויים במידת במחויבות להשתתף שכל אחר מאיתנו לקח על עצמו. נוצרה איזו קביעות.

ועם הזמן נוצר גם הרגל. נוצרה ציפייה שהולכת אתך מקטע לקטע והיא מתפתחת יחד עם ההליכה. והיא הופכת את ההליכה לאוסף של חבלים שאנחנו אוספים ממסלול למסלול והם מצטרפים לחבל אחד ארוך... סוף כל קטע נדמה ל'קשר' בחבל שאנחנו כורכים אותו סביבנו, ובקטע הבא נשוב ונתיר אותו ונחבר אליו את הקטע הבא. זה סיפור בהמשכים. הקשר הזה מורכב מכל מיני דברים קטנים: מהציפייה להיפגש שוב עם האנשים, מקטעי התרבות שמישהו מביא בכל פעם, מהשיחות שפתחנו בהן ולא השלמנו אותן. חלקן נמשך אחר כך במייל וחלקן מחכה לפעם הבאה שניפגש, משאלות שנשארו פתוחות, מההיכרויות שהולכות ומעמיקות, יש כבר הרגלים, נוצרת קביעות וכל שינוי – מפתיע. ומהמקום הזה כשתמי אמרה לי שיריב לא יבוא זה הפתיע אותי.

לפעמים יכולים לצוץ דברים שהם מעל למחויבות לקבוצה. זו המחויבות לעצמנו.

כשהלכנו בדרך, לא פעם אמרנו לעצמנו: "מעניין מה יריב היה אומר על זה".באחת ההפסקות צלצלנו אליו לשתף אותו בחוויות שעוברות עלינו ולהתעניין בשלומו הוא מיד שאל על מה אני אכתוב הפעם. כאילו שאם הוא לא בא אז לא יהיה לי על מה לכתוב. נראה שהוא אוהב את זה שאני מזכירה אותו כאן.

אנשים יכולים להיות חסרים אבל הם ממשיכים להיות נוכחים.
המשפט הזה כל כך מתאים ליום הזיכרון שמתדפק בפתח.

אחד הדברים שאני מתפעלת מהם בהליכה בשביל הוא מהידע שיש לאנשים בכל מה שקשור בצמחים ובשמות. משפחת המצליבים. מי זו המשפחה הזו? מי מכיר אותם? בטח שפעם הכרתי אבל שכחתי ותכף עולים אצלי הרהורים נוגים על מר בסן המורה שלי לביולוגיה בבית הספר, בולגרי נחמד ונעים הליכות. מרוב שהוא היה כזה מנומס, לא היה נעים להתחצף אליו. איך, איך אפשר להגיד לאיש כזה שהשיעורים שלו משעממים. מה נשאר זה לספור בשקט את הדקות לסוף השיעור.. כל זה עד ששהייתה לי אפשרות בחירה ומילטתי את עצמי לנצח מן השיעמום הזה. איזה ספרים משעממים היו אז.. התוצאה היא שאני לעולם לא אהיה  מסוגלת לשלוף את השם "דבורנית פרפרית" או "רימונית משולהבת" ממש כשאני עומדת מול צמח הזה שצץ לו לפתע בצידי השביל. אני, כל מה שאני רואה זה פרח קטן שבעין בלתי מזויינת בקושי רואים אותו, ואת כולם עומדים מסביבו ומתפעלים ומנתחים את....את מה בדיוק?

אני מעריצה את אלה שיודעים ונהנית מהידע שלהם בטיול. מי יודע, אולי אלמד משהו גם...

וככה זכיתי להכיר בקטע האחרון שעל הכרמל (מנחל יגור לבית אורן) את הדבר הזעיר הזה שנקרא 'רימונית הלוטם'. אח, איזה שם..הוא כל כך קטן שסביר להניח שאם הייתי עוברת שם לבד, לא הייתי שמה לב אליו. אבל היו מי שראו. הקטן הזה יש לו נוכחות והוא יודע לתבוע את תשומת הלב שלו בדרך מאד מתוחכמת, בצבעי האדום ולבן הבוהקים למרחקים. וכשמתסכלים רואים שהוא תופעה מוזרה. אין לו בכלל עלים. נראה שאין לו צורך בעלים כי הוא לא ממש צמח אלא טפיל שחי על שורשיו של פרח הלוטם שלצורך העניין, הפך להיות הפרייר התורן, זה שמאפשר לו את החיים הטובים האלה.

הסמס מהבהב אלי באמצע השיחה. אני מרוכזת כולי בנושא שבו אנחנו עוסקים. בזויית העין אני מציצה ורואה שזה ממנו, אני מתנצלת ופותחת את ההודעה. "כל כך רע לי פה, אני כבר לא יכול יותר" אני קוראת ומחסירה פעימה. בבוקר כשנפרדנו הוא היה במצב רוח טוב. מה קרה מאז? מה זה יכול להיות? מיליון מחשבות מתרוצצות לי בראש. כל מיני תסריטים. אני שולחת סמס לברר מה בדיוק קרה. הוא לא עונה. אני חוזרת למה שהייתי עסוקה בו קודם. האמת היא שאני לא כל כך מצליחה. אני פחות מרוכזת. המבט שלי כל הזמן פוזל לעבר המסך. אני שולחת את ההודעה שוב. אין תשובה. אני מנסה להתקשר. אין מענה.

תחושת חוסר השקט משתלטת עלי. "אז איפה היינו?" אני שואלת את המנהל שיושב מולי. המחשבות שלי מפוצלות. בראש יש לי סערה. "קרה משהו?"הוא שואל אותי. "אני לא יודעת, אבל בוא נחזור לעבוד" אנחנו עובדים אבל תחושת המועקה לא עוזבת אותי. אני שותקת והטלפון שותק. בערב כשאנחנו מדברים סוף סוף אני שואלת אותו מה קרה בצהרים. "למה את מתכוונת?" הוא שואל "לסמס ששלחתי לי" אני מתנסחת בזהירות. "אה, לזה.. שום דבר מיוחד. רבתי עם המפקד שלי" אני לא מצליחה להבין מה היה שם שהצדיק את הניסוח הסמסי הזה אבל הוא כבר בנושא הבא.

בהתחלה כשהתגייס חשבתי שהטלפונים הניידים הם המצאת המאה, בגלל היכולת להיות בקשר כשצריך ולהתעדכן בקורה איתו. אמנם זה לא יהיה חופשי כמו קודם אבל המעט שהתאפשר היה לי בסדר. לא שאלתי את עצמי של מי הצורך הזה, אבל זה אבל אני מניחה ששלי בעיקר ולכן עודדתי אוו לזה. רציתי לדעת מה קורה איתו, איך הוא מסתדר, מתאקלם, לגונן. אני אמא שלו, לא? והוא הלך עם זה.

רציתי לעזור לו לפתור בעיות, ליעץ. כאילו מה זה משנה אם הוא בצבא? כמעט מבלי יכולת להפעיל שיקול דעת, הרגשתי שאני נשאבת לתוך סיטואציה שיצאה משליטה. כל תחילת שבוע, היה לנו סיפור סמסים ואני הייתי נדרכת כמו קפיץ. זה היה מתחיל ביום ראשון אחרי השעה 14:00 וממשיך לתוך השבוע. כבר לא ידעתי איך עוצרים את זה. בשלב כלשהו הפסקתי להתרגש, הייתי עונה כדי לצאת ידי חובה ואח"כ הפסקתי לענות...   

שמתי לב שהקשר הזה חרג מיחסים של דיווח והתעדכנות. כל פעם שהיה לו קשה קצת הוא סימס להתלונן. לא פעם ההודעות ששלח השאירו אותי חסרת נשימה חסרת מנוחה ודואגת מאד במשך שעות ארוכות, ועם יותר שאלות מתשובות.

השבוע הזה הפתיעה אותנו דממת אלחוט. טלפונים הניידים נלקחו מהם בגלל שהם יצאו לשבוע שדאות.

בלי הודעה מוקדמת ובלי שאוכל להתכונן לכך השתרר פה שקט מוזר. שקט שקט מדי. הטלפון לא צלצל. אף סמס במשך ימים. ליתר בטחון הייתי לוקחת איתי את הטלפון איתי למיטה אולי הוא יצלצל בלילה. והוא לא צלצל אף פעם. אחרי היום השני השקט התחיל למצוא חן בעיני. הוא השרה עלי תחושת נינוחות נעימה. ביום השלישי כבר לא חשבתי על זה שהוא צריך לצלצל. עכשיו אני חושבת איך אני מחזירה לעצמי את השליטה על השקט הזה ולא נכנסת איתו שוב למעגל הזה שבו הוא לוחץ על כפתור ה- SEND  ואני ישר קופצת.