השבוע התאבד חבר שלו, חייל בצבא. כמעט בן עשרים. מספרים עליו הרבה שהיה מיוחד והיה מוכשר והיה מוצלח... שנים שאני מרחיקה את זה ממני, פתאום זה נעשה כל כך קרוב שממש אפשר לגעת בזה. בכאב, בהלם, בחוסר היכולת להבין ולקבל, ברצון לדעת יותר.

חשבתי שאוכלי לגונן עליו מפני מכאובי העולם ואז אני מגלה פתאום שהשכול מתגנב אליך הביתה בדלת הראשית. אם קודם אלה היו רק כאבי השכול והזיכרונות שלי, עכשיו אנחנו שותפים גם בזה.  השותפות שלנו מתרחבת. היא מזדחלת לה לכל מיני מקומות שאין לי שליטה עליהם. היא כופה את עצמה עלינו.

עם הכאבים  שלי אני יודעת להתמודד. למדתי את זה במשך השנים. קשה לי עם הכאב של מישהו אחר. עם הכאב שלו. אני מסתכלת עליו. אין לי מספיק מילים כדי להגיד לו שהעולם זה לא מה שחשבנו.. שהדבר הנורא הזה הוא חלק מהם. איך מסבירים את זה שמישהו שאתמול הלכת איתו לשתות בירה ושיחקתם שש-בש ופוקר וצחקתם יחד ויום אחד הוא פשוט איננו.  

אז אנחנו שותקים. כל אחד מכונס בשתיקה שלו. מה תגידי? כל מה שתגידי לא מתאים. יותר טוב לשתוק. לנגד עיניך עולות המילים  של השיר של חיים גורי"...ראה, לא נקום להלך בדרכים לאורה של שקיעה רחוקה / לא נאהב, לא נרעיד מיתרים בצלילים ענוגים ודמומים / לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער". ותמונות של אנשים שהכרת ואינם עוד עוברות לנגד עיניך בשורה. תמונה אחרי תמונה. שורה ועוד שורה. הזכרון של חלק מהם הוא ברור וחד. האחרים כבר ממש מטושטשים. חולפת לי המחשבה שעכשיו גם לו יש שורה ותמונות כאלה. שורה משלו.   

מזמן מזמן נפרדנו אבא שלי ואני. אני נותרתי מאז עם הגעגועים ועם שאלות ללא תשובות. סדרת הטלוויזיה "של מי אתה ילד?" ששודרה לאחרונה בערוץ הראשון חידדה אצלי את התחושה הזו שאני נושאת עימי כבר שנים של "של מי את ילדה?"

ככל שעוברות השנים כך אני מגלה שכמה שאני יודעת יותר ככה אני יודעת פחות. אני יודעת את עיר הולדתו של אבי, העיר היתה שייכת פעם לאוקראינה ופעם לפולין. אני יודעת מתי נולד, אני יודעת מתי עלה ארצה. במשך שנים חשבתי שיש לי שורשים פולנים עד שהתברר לי שזה לא מדוייק. שהשורשים שלי הם באוקראינה.

אני לא יודעת איך עלה, ממי קיבל אישור עליה, איך הגיע: האם באוניה או במטוס? מה קרה להם כשבאו לארץ? נדמה לי שהוא בא באופן חוקי. איך הצליח להוציא את אמא שלי מתוך החומות הסגורות של ברה"מ, אמא שלי ספרה לי על הקיבוץ שבו הם התארגנו בו בחו"ל, אבל אני לא יודעת היכן זה היה ומי ארגן אותם. בארץ הם גרו תקופה במעברה בחיפה בעין הים (ואדי ג'מאל) .

ומה אני יודעת על משפחתו? כמה אחים ואחיות היו לו? היו לו סבא וסבתא? מה עשו בחייהם? ממה התפרנסו? אני יודעת שבשלב כלשהו הוא התגייס לצבא ונפרד ממשפחתו. בפעם הבאה חזר לעיר שלו אחרי שקבל מכתב המודיע לו שכולם נספו. איך הם נספו?  זה היה לפני תוקפת מחנות ההשמדה. השמועות אומרות שהאוקראינים אספו את כל יהודי העיירה לתוך הכנסייה ושם העמיסו אותם על משאיות... אצלנו בבית הסתובבו סמלים ואותות ותעודות בכתב הקירילי, כנראה אותות שקבל מתקופת שרותו בצבא...  מי היו סבא וסבתא שלי? איזה אנשים הם היו? האם היו להם עוד נכדים מלבדי? האם הם הספיקו......?

כשהוא הלך לעולמו, היו שם המון אנשים אבל אף אחד מהם לא היה מה שנקרא 'שאר בשרו הקרוב' חוץ מאמא שלי וממני ומאחותי. היה שם בן-דוד רחוק וזהו. זה מה שאפיין את הילדות שלי לאורך כל השנים ילדות שאין בה קרובי משפחה, אין בני דודים שאפשר לנסוע אליהם בחופשות, אף אחד לא בא להתארח בחגים, אין כאלה שבאים אליך להתארח ולהשתולל ביחד. כל מי שיש, כל מי שנקרא דודים ובני דודים היו בעצם שאריות של קרבה משפחתית רחוקה שאף פעם לא ממש ידעתי להסביר אותה. ואולי בכלל לא היתה שם קרבה משפחתית באמת. אלא רק קרבה של מגורים באותה עיירה, באותה שכונה.

בשנים בהן אבי היה בחיים, לא כל כך התעניינתי בקורותיו ובקורות משפחתו, ודווקא מאז שהוא איננו אני עסוקה בשאלות של 'מי אני? אני רוצה לדעת יותר על העבר המשפחתי שלי, להבין ולדעת יותר על הפרק הזה בחיי שהוא עבורי תעלומה שאין לה פתרון.             

הסרטים של הערוץ הראשון הזכירו לי שגם החיים שלי הם תעלומה אחת גדולה. בשנה שעברה מצאתי בנבירה אקראית באתר "יד ושם" דפי עדות שאבי השאיר שם בשנות החמישים בכתב ידו.  ההתרגשות שלי היתה גדולה, הרמזים הקטנים האלה היוו בשבילי איזה קצה חוט להתחיל ממנו ולחשוף את קורות המשפחה שלעולם לא תהיה חלק ממני באמת.

השעות האלה של יום השואה מזכירות לי את המשימה הזו. המשימה שאני מקווה שיום אחד תהפך מחלום למציאות.

אחר צהרים אחד אחרי ששבתי חצי מתה מיום ארוך ומעייף נפל לידי איזה עיתון שקוראים בזמן שאין חשק לכלום. תוך שאני מעלעלת בו והופכת את הדפים נתקעתי על מאמר שעוסק בוויטמינים. היתה שם סקירה על כל מיני ויטמינים ועל התועלת שהם מביאים לגוף וכל מיני המלצות מה כדאי לקחת לשיפור איכות החיים. ברגע אחד חלפה לי כל העייפות. אמרתי לעצמי שזה לא שאיכות החיים שלי סובלת ממשהו, אבל אם אפשר לעשות לה קצת יותר טוב, אז למה לא ללכת על זה? קראתי בעיון מה שכתוב והחלטתי ללכת על משהו נחמד שנקרא ויטמין B-3 (הידוע גם בשם ניאצין)...

באתר החברה המפיצה סופר עליו שהוא ויטמין B3 חשוב למניעת אנמיה וירידה בחלבונים בדם, מאזן רמות גבוהות של כולסטרול, מעלה את הכולסטרול הטוב, שומר על בריאות העור ומקטין עוצמת כאבי ראש. עוד נאמר שם שבמינונים גבוהים עלול B3 לגרום לתופעות ה"בעירה" - אדמומית בעור החולפת תוך זמן קצר. בשביל ההתחלה, החלטתי ללכת על מינון נמוך. משהו סביר למדי.

לא התעכבתי להתעניין יותר מדי. בסך הכל ויטמין או אם תרצו תוסף מזון, ככה קוראים לזה. בסופר פארם בדיוק נגמר. בבית מרקחת השכונתי מצאתי אחד במחיר מבצע. 'הכי טוב לקחת את זה עם ארוחת הבוקר' אמרה לי הרוקחת. בשישי בבוקר לקחתי קפסולה אחת עם ארוחת הבוקר. בשבת בבוקר במכון כושר היה לי קצת חם. חשבתי שזה בגלל האימון ובכל זאת זה היה מוזר כי אף פעם לא חשתי חום מהסוג הזה בזמן האימון. חשבתי לתומי שאולי הגיעו אלי גלי החום שכולם מדברים בהם.. אחרי האימון, בארוחת הבוקר לקחתי עוד אחת. גם הפעם לא ייחסתי חשיבות לתופעת החום שפקד אותי מעת לעת ובטח שלא קישרתי בינן לבין שתי הקפסולות שלקחתי בארוחת הבוקר.. בשבת בערב תופעות החום הזה היו כבר קצת יותר מדי מוזרות אבל אני חייבת להודות שלא קישרתי בינן לבין הוויטמין החדש. ממש לא.

ביום ראשון בבוקר כבר הייתי ממש חמה. חמה כל כך שנראיתי כמו אחת שכרגע יצאה ממיטת שיזוף...לוהטת לגמרי.. הפנים, הידיים הכל היה אדמומי לגמרי... בדרך לעבודה החלטתי לבקר את הרופא שלי. לבוא אליו זה אומר שחצי בוקר הלך לי. הוא אוהב לדבר, בדרך כלל יש לנו שיחות על המוזיקה שהוא שם ברקע..אחר כך הוא מתעדכן במה אני עושה, ואף פעם הוא לא שוכח לשאול מה עם הבדיקות שלא עשיתי.

איך שראה אותי הוא חייך ושאל 'מה כבר עשית?'... אמרתי לו שלדעתי שום דבר וככה מהצד הזכרתי לו את הוויטמין ההוא...אולי זה ה-B-3 אמרתי, רק התחלתי ביום שישי, 3 קפסולות עד היום... הוא הביט בי במבט מתפלא. איך הגעת ל-B-3 שאל, ואני ספרתי על המאמר בעיתון.. הוא נתן בי מבט נוזף משהו ואמר שזו נראית לו תגובה אלרגית מאד חריפה..

תן לי משהו להרגיע, אמרתי לו. רגע, הוא אמר, קודם אני אבדוק מה זה יכול להיות. שניות ארוכות ישבתי שם בשקט בזמן שהוא הציץ בכל מיני ספרים של תרופות ובאתרים באינטרנט ואחר כך הסתכל על הבדיקות שלי שהיו אצלו במחשב וכל הזמן הזה הוא גם מלמל שהוא לא מבין בשביל מה אני צריכה את זה.. ואז אמר לי שבשביל לקחת את הוויטמין הזה צריך לקחת חצי שעה קודם כדור אחד של אספירין לדילול הדם כי הוויטמין הזה מרחיב את כלי הדם.. ומזה באה האדמומית שאצלי נהפכה לאדומה ממש... ממש תגובה חסרת פרופורציות...

בסוף, אחרי שאמר את דעתו שבאוזן שלי נשמעה כמו נזיפה, רשם לי משהו להרגיע ואמר לי שאם אני בכל זאת מתעקשת על הוויטמין הזה שאעשה את זה כמו שצריך, עם אספירין קודם וכו'... יצאתי ממנו אדמומית, חמה ונזופה בניסיון נואש להספיק את סדר היום שלי שהתבלגן לגמרי.

שלושה ימים לפחות עברו עד שנפטרתי מכל תופעות החום המתפרץ הזה. לא נראה לי שאתעקש על הוויטמין הזה..