אני אוספת הכל:

חלקי משפטים,

מבטים ישירים

מבטים בלתי נשכחים

ומבטים מעבר לדברים

מילים,

צלילים,

רגעים מיוחדים

רעיונות בלתי גמורים,

חוויות שהשאירו בי חותם של געגוע

ארועים ששרטו בבשרי והשאירו סימן,

כמיהות,

געגועים,

מחשבות,

דמעות שנפלו

רגעים של עצבות

ורגעים של אושר

חלומות,

זכרונות....

ומה אני עושה עם כל האוסף הזה:

בחלק מן הדברים אני משתמשת באופן קבוע

ועם אחרים – לפרקים, לעיתים מזומנות או לעיתים רחוקות

חלק אחר שמור אצלי לרגע המתאים לשימוש, הרגע שעדין לא הגיע

ועוד חלק, זה שבו לא השתמשתי אף פעם, נשאר אצלי בזיכרון....

העיקר שלא ישכח

 משפט שאספתי:

"הצללית שלו ניצבת תמיד לנגד עיני, תנועותיו, ידיו העדינות... ומעל לכל מבטו הבלתי נשכח, שראה מעבר לדברים, מציאות לא נראית, רוויה משמעות מיסטית ועומק פיוטי".

(לקוח מתוך אוסף מכתבים נשכח... שמצאתי בעיתון)

כשהצטרפתי לפרוייקט של  ארז לא באמת ידעתי על מה אכתוב

במשך חודש וקצת אני מסתובבת בראש עם השאלה על מה לכתוב.

רעיונות באו והלכו.. שניים מהם נשארו איתי כל הזמן.

הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שאני רוצה לכתוב על המשימה של חיי - להיות אמא לילדי.

הורות זה משהו שנזרקתי אליו בלי הכנה מוקדמת ובלי להבין את גודל המשימה המוטלת על כתפי. תשעה חודשי הריון לא באמת מכינים אותך לחיים של "אחרי". החיים של "אחרי הלידה" לעולם לא יהיו  החיים ש"לפני". פתאום, ברגע אחד, הפכתי אחראית לגורלו של יצור קטן, מעצבת את חייו לטוב ולרע כשאני עצמי עוד קצת ילדה. כשהפכתי לאמא, לא בטוחה שהקדשתי לזה מחשבה והבנתי את המשמעות שלה.

עבורי זה היה סוג של ניסוי וטעיה. לפעול לפי החושים מבלי לדעת אם זה טוב או רע, נכון / לא נכון.

לדעת שאני פועלת היום אבל רק עוד המון שנים אדע את התוצאות....

לצפות בילדי בינקות, בילדות, בהתבגרות..... גם שותפה וגם עומדת מהצד ומתבוננת.

לראותם מתבגרים והופכים לאנשים של ממש – זה דבר מדהים באמת.

גם היום, כשהם כבר ממש גדולים, אני כמו עומדת מן הצד, צופה בהם ומתפעלת.

מתבוננת ורואה כיצד פועלים, מקבלים החלטות, מעצבים את חייהם כבוגרים – והכל כל כך נכון.

חושבת לעצמי, הם אנשים צעירים כל כך וכבר יודעים לשקול ולהעריך דברים, לעשות לעצמם סדר עדיפויות הנכון להם, לדעת לקחת מה שמתאים ולדחות מה שלא. להיות גם נהתנים וגם רצינים ואחראים. לרצות להנות מן החיים כל הזמן ולהפיק מהם את המיטב

ואני אומרת לעצמי: "רגע, רגע, איך הם יודעים? מי לימד אותם?"

ובמחשבה שנייה אני מתמלאת בגאווה ובבטחון ש"כנראה יש להם את זה" ולכן הם יודעים.

אחר כך חשבתי שאני רוצה לכתוב על עצמי. להגיד פה לעצמי כמה מילים טובות.

במבט לאחור, כשאני מסתכלת על הדרך אותה עשיתי בחיי, על כל התחנות שעברתי ולאן הגעתי היום אני מאד גאה בעצמי. הישגי אינם מבוטלים בכלל.

השנים עשו לי רק טוב מכל הבחינות. חשה שיש בי הבשלות הנכונה, המאפשרת לי את היכולת להתחבר אל עצמי, אל רגשותי, לראות דברים כמו שנכון לי. לא לוותר על מה שחשוב לי, ביחד עם היכולת לתת ולהעניק לאוהבי ולאהובי – ברוחב לב ומתוך חדוות הנתינה והקבלה גם יחד.

ומי צריך יותר מזה?

בשבילי זה המון.

ואני שמחה על ההזדמנות הזו לכתוב את זה כאן.

יום שישי.

שבוע אינטנסיבי. העשייה הקדחתנית משהו של כל השבוע מפנה מקומה לרגיעה של סוף שבוע. לא משהו פתאומי. התחושה הזו המזדחלת לאיטה מתחילה בבוקר. היום יותר רגוע, לא תובעני, לא מתחרה בזמן, נותנת לו להוביל אותי. יכולה להרשות לעצמי מקצב אחר, זרימה אחרת, דיבור אחר, להיות עם עצמי במקום אחר.

מרגישה את הנינוחות משתלטת עלי לאט לאט. השרירים מתרפים. הצוואר והכתפים פחות נוקשים. מאפשרת לעצמי הנאות קטנות של סוף שבוע. מקלחת ארוכה של בוקר. עומדת שעה ארוכה מתחת למים המחליקים על גופי. מתענגת על הנעימות ועל החמימות המלטפת.

פעולות שבבוקר רגיל אני עושה במהירות, כמו מתחרה בזמן, בבוקר הזה הכל בקצב אחר: מתנגבת לאיטי, מתמרחת, מתלבשת לאט. יותר זמן לבחון את עצמי מול המראה ולהתענג על המראה של הבוקר.

ריטואל קבוע של יומשישי: ארוחת בוקר רגועה, סיבוב גינה, סידורים, פגישות אקראיות עם אנשים שלא ראיתי מזמן, פטפוטים על הדברים הקטנים של החיים, התעניינויות, ארוחת צהרים משותפת עם בני המשפחה... מוצאת עצמי מתענגת על אלה.

שעה של שחייה,

סיאסטה של יום שישי, עם ערימת עיתוני השבת.

הגוף מגיב לאט לאט ומתמסר לתחושת הנינוחות. מרגישה את מתח השרירים מתפוגג לאיטו.

הנינוחות הזו לא מסתירה את סערת הרגשות שלי.

על זה אני לא יכולה להשתלט.

את זה אני לא יכולה להכניע

תחת התירוץ של סוף שבוע.

סערת הרגשות שלי לא יוצאת לחופשת סוף שבוע כשמגיע יום שישי.