נא להכיר: סודוקו התשבץ היפאני שכובש את העולם סודוקו (Sudoku), משחק היגיון שנהנה מפופולריות ביפאן, רוכש לעצמו מעריצים רבים בכל העולם.

כוח המשיכה של המשחק נובע מהשילוב בין פשטות הכללים למורכבות הפתרון. על לוח רבוע, המחולק ל-81 משבצות - תשע שורות אופקיות ותשעה טורים אנכיים - רשומות כמה ספרות. המשימה היא למלא את המשבצות הריקות בספרות, כך שבכל שורה, בכל טור ובכל בלוק (קבוצה של תשע משבצות המסומנת בקווים מודגשים) יהיו כל הספרות מ-1 עד 9

יש לזה גם פתרון...

אנחנו מדברים.

אני אומרת משהו ומשוכנעת שהוא הקשיב. הוא אפילו הנהן בראש...  והנה מתברר שטעיתי. לא רק שלא הובנתי ולפעמים זה אפילו הפוך.

אני שמה לב, שהרבה פעמים בתוך שיחה עם מישהו, מתחרה לה שיחה נוספת בתוכי. השיחה שביני לביני: הזמזום הפנימי שבו אני מטרטרת לעצמי את מחשבותי, הרבה פעמים בלי קשר לשיחה החיצונית.

לפעמים זה ממש קושי. במיוחד בשיחה עם ילדי.

המתבגר שלי מדבר על ענייניו הבוערים ואני בתוך השיחה שלי עם עצמי, חושבת מה עלי לעשות היום, עם מי אני צריכה לדבר, למי אני צריכה לכתוב. הוא כאן ואני אי-שם. יש מילים, יש קולות יש אפילו הנהונים – אבל לא שיחה.

היא תמיד אומרת לי : "נכון שאת לא איתי?"

"איך את יודעת?" אני שואלת

"כי את עונה לי תשובה למשהו שבכלל לא שאלתי".

אני מנסה להראות שכן הייתי איתה. כן הקשבתי. אבל היא מיד מזהה

איך אני מרגישה אחרי שיחה כזו? נאחס.

"אני שונאת כשאת עושה לי את זה", שאני כאילו איתה אבל אני ממש לא. כשאני מנסה להראות שאני מקשיבה לה אבל מחשבותי במקום אחר.

"תצלצלי לי כשתתפני", היא אומרת

"אבל אני פנויה", אני מנסה שוב להחזיר את השיחה למוטב

"את אולי פנויה אבל את לא איתי"

איך היא מרגישה את זה?

אולי בקול, אולי בתשובות שהן חסרות הקשר, אולי בחוסר הסבלנות שאני מפגינה.

יש לה מיחושים כאלה להרגיש את זה. מתי זה אמיתי ומתי זה לא. מתי אני רק מתנחמדת איתה ומתי אני באמת איתה.

כי שאני באמת איתה אז המפגש הוא מפגש של אמת והשיחה היא שיחה מסוג אחר וברגע הזה  - שתינו מרגישות את זה.

בזה אי אפשר לטעות.

לפני שנה הוא חשב על רעיון נחמד.

הצטרפתי וכתבתי על טיפות של אהבה

השנה - אני שוב כאן מזווית אחרת.

משהו שאני אוהבת באנשים – זה לראות אותם בצמיחתם ולראות אותם משתנים.

לפעמים נופלת לידיים ההזדמנות לראות את זה ממש מתרחש מול העיניים. זה נראה כמו קסם.

נפגשתי איתה לפני כמה שנים, בקורס שבו נתתי הרצאה. החלפנו מילים ואמרנו שנשמור על קשר.

אחר כך דרכינו נפגשו שוב כשבאתי אליהם ללוות את המנהל בעבודתו, בעקבות שינויים גדולים שחלו אצלם בארגון. התחלנו לעבוד ביחד כמעט מיד גם התיידדנו. למרות הבדלי השנים, הבדלי המנטאליות והבדלי התרבות - מצאנו שפה משותפת בהרבה דברים ונהפכנו לחברות.

מיד עם בואי לשם, נבנה מערך ארגוני חדש והיא קיבלה בו תפקיד. זה היה תפקיד חדש לגמרי בארגון. רבים חיכו לה בפינה, תמהו על המינוי וביקרו את העובדה שהיא חסרת ניסיון וקבלה אותו.

והיא, בשקט האופייני לה, עשתה אותו הכי טוב שהיא יכולה. משך שנתיים פעלה בתפקיד הזה בהצלחה מרובה. היו אנשים נוספים שעשו תפקיד דומה אבל אף אחד לא עשה את זה טוב כמותה.

במשך אותו הזמן אמרה לי שהיא אוהבת את עבודתה אבל ישנו תפקיד אחר שיותר מתאים לה ולכיוונים המקצועיים שלה. היא חיכתה לשעת כושר שהוא יתפנה.

במקום הזה, עד כה, לא היה נהוג שבחורה תקבל תפקיד גדול כזה (השלישי אחרי המנהל..). התפקיד הזה היה פנוי מספר פעמים אבל הוא לא הוצע לה – למרות שהיתה הכי מתאימה. איכשהו היא לא הרגישה בשלה להילחם עליו.

בסוף השנה שעברה, נוצרה הזדמנות חדשה והפעם, מבלי לחשוב פעם שנייה, היא הציעה את עצמה לתפקיד וקיבלה אותו.

ומאז, פשוט אי אפשר להאמין מה שהבחורה הזו עשתה לתפקיד הזה. כמעט את הבלתי אפשרי.

זה תפקיד קשה, מצריך המון מגע עם אנשים, להעמיד להם דרישות, לבקר ולפקח על עבודתם. לא כולם נחמדים. לא כולם רוצים לשתף פעולה. היא מצליחה עם כולם. מתמרנת בעקביות ולאט לאט מעגל האנשים משתפי הפעולה גדל...

ואיזו עבודה איכותית היא עושה. פשוט תענוג.

המון דברים אני אוהבת בה. אבל הדבר שהכי אהבתי לראות בה, זה  לראות כמה היא גדלה. במשך השנים שאנחנו מכירות היא הפכה פשוט ל'ענקית'. היא עשתה את הבלתי אפשרי עם עצמה.

ושלא תחשבו שזה פשוט. יש לה 3 ילדים קטנים ובעל לא ממש מפרגן (בלשון המעטה..) בנוסף, החברה מסביב מסיתה את בעלה כנגדה. היא עומדת בזה יפה.

היא כל כך מוכשרת שאני בטוחה שהיא עוד לא אמרה את המילה אחרונה.

משהו קטן שיש בו המון אהבה.