אנשים קרובים אלי יכולים להתחרפן מזה שכשאני מרוכזת במשהו (בספר, בטלוויזיה, במחשב) אני לא שמה לב אליהם. ממש באותו רגע שאני מרוכזת בדבר אחר, מתרחשים דברים אחרים שאני בכלל לא רואה. מתחת לעיניים, "מתחת לאף", בעולם האמיתי, מתרחשים הרבה דברים שאני לא רואה ולא תמיד שמה לב לזה. ברור לי שכשתשומת הלב שלי ממוקדת בפעולה מסויימת באותו זמן ממש אפשר 'לגנוב' אותי בדברים אחרים.

תפישת העולם שלנו סובייקטיבית וחמקמקה. קל להסיח את דעתי ולהפנות את תשומת ליבי לפעולה מסויימת. במקרה כזה, הנטייה שלי למשל היא להתמקד במה שעומד מולי, כאילו זה מתרחש על הבמה, ולא במה שחולף ברקע.לעומתי, יש כאלה שמתמקדים במה שחולף ברקע ולא רואים את ההתרחשות ממש ממול.

אני לא רוצה להיכנס להרהורים כבדים מידי של מה זה אומר. למשל דוגמא קטנה אחת, בחיי היום יום נעלמים לי מידי פעם כל מיני פריטים שימושיים כמו עטים, המפתחות של המכונית, שלט טלוויזיה, השעון, גרביים וכד'.  בשלב מסוים הפריטים האלה מופיעים לפתע, במקום כזה או אחר. אף פעם לא שאלתי את עצמי למה זה קורה...  או היכן הם "שהו" בתקופת הביניים? ובכלל, יכול להיות שהם בכלל 'היו שם' ופשוט לא ראיתי אותם?

הבעיה איננה שדעתי שלי מוסחת או נשארת קבועה. הבעיה היא לגמרי אחרת. אנחנו בדרך כלל חיים תחת הרושם שאנו תופסים את המציאות כמו שהיא ועל סמך התפיסה הזאת אנו עושים את ההחלטות שלנו. והנה מתברר שכנראה קיים מצב שבו אני מקבלת החלטות על סמך תמונה חלקית וחלקים שלמים גדולים ועמוקים מתוך התמונה הכללית חסרים, או נעלמים ממנה, או שאינם נכונים.

אם זה נכון, מה זה אומר על ההחלטות שאני מקבלת? על ההחלטות שאחרים מקבלים? על הדברים המתפספסים ומוחמצים? ובעיקר, איך מגיעים למצב "הנקי" הזה ... שרואים את מה שיש ומה שאין בו זמנית?

וזה לא רק אני. לא רק אצלי.

יאללה,  די לשקוע במחשבות. יש לי המון מה לעשות היום...

שהאהבה שלי אליך היא אהבה ללא תנאי

האהבה שלי אליך לא נתונה בספק.

אני אומרת לך את זה בכל הזדמנות

גם כשאתה הכי מרגיז.

ולמרות הכל, אתה זקוק כל פעם מחדש לאישור שזה ככה

אתה בוחן אותי כל הזמן

לראות שבאמת התכוונתי למה שאמרתי

ואתה לא חדל מזה

מה אם פעם אחת תחשוב שזה לא באמת?

עולמך כל כך שברירי

לפעמים נדמה לי שאתה הולך על אגם קפוא

חרד כל רגע פן הקרח ישבר

ותצלול פנימה

זה מפחיד

אבל אני סומכת עליך שתדע איך ללכת

איכשהו אני מרגישה שאהבה תנצח

למרות שאתה לא משוכנע...

כי אני משוכנעת

קבוצה של 15 איש, נפגשה לראשונה כדי להשתתף בקורס בן 15 פגישות. בהפסקה קנה לעצמו כל אחד מהמשתתפים כוס קפה או תה. המשתתפים הסכימו שבכל פגישה יקנה אחד מהם בתורו שתייה לכולם, וכך, עד לסיום כל הפגישות, יספיק כל אחד מהם להזמין את כל האחרים לכוס שתייה.
מבחינה כלכלית כמעט לא קרה דבר: כל אחד מהם הוציא בסופו של חשבון ממש אותו סכום שהיה מוציא לו קנה לעצמו בכל פגישה שתייה מכספו. מבחינה חברתית, ההזמנה ההדדית יכולה לחולל שינוי גדול. במקום מצב של אדישות נוצרה בין המשתתפים דינמיקה אחרת.
הדינמיקה הזו נוצרה בגלל 'משהו' שהתגלגל מפגישה לפגישה בין אלה שכבר הזמינו לאלה שעדיין לא עשו זאת. כל פגישה מסתיימת בציפייה, מצד אלה שכבר הזמינו, לפגישה הבאה, שבה אלה שעדיין לא הזמינו ימלאו את חלקם; משהו מאחד אותם.
לקבל קפה ממישהו אחר ששילם עלזה, זה דומה לקבלת מתנה. מתנה זה אקט של בחירה ולא של חובה. יש בכוחה של המתנה ליצור קשרים חברתיים.

המתנה קושרת בין המקבל לנותן; מי שכבר קיבל נשאר אסיר תודה. חובה עליו לקבל את המתנה ואת כל מה שהיא טומנת בחובה. אין די בזה שיגיד תודה, שכן חלה עליו חובה לא ברורה לשוב ולתת - מרצונו הטוב, אם ירצה ואם לא, מתנה-שכנגד, ומחזור הנתינה והקבלה נמשך והולך. מה שמתרחש בחילופי המתנות אינו רק העברת קפה מאחד לשני, התהליך עצמו מחולל שינוי ביחסים שבין המשתתפים.
המחויבות מאחדת את האנשים. מחויבות היא סוג של חיבור בין דברים שהם כאילו סותרים, בין רצון טוב להתחייבות חברתית. אפשרי לחבר בין שני דברים כל כך שונים? מסתבר שכן.

עניין המחויבות זה הדבר שאני רוצה לפצח ולהבין.
אני נתקלת בנושא הזה המון. לא פעם אני רואה סיטואציות דומות. במקרה אחד התוצאות נהדרות ובמקרה אחר עם אותם נתונים – התוצאה: אפס. מעניין איך סיטואציה מסוימת במקרה אחד יוצרת מחויבות ואנשים מוכנים להשקיע מעל ומעבר ובמקרה אחר לא  קורה כלום.
איך יוצרים את ההדדיות הזו שבה יש יחסים של מקבל ונותן, כמו בסיפור של הקפה?
מתברר שלא תמיד המקבל מסתכל על הנתינה כעל פעולת גומלין שבה הוא גם נותן וגם מקבל וזה כנראה תנאי הכרחי שצריך שיהיה בבסיסה של מחויבות.
זה נשמע לי כל כך נכון והלוואי והייתי יודעת שזה באמת כך... 

המצב הרגיל שלנו הוא המצב של הלבד

הכתיבה מבקיעה את המצב הזה של 'לחיות' בבדידות

הכתיבה היא הגשר המשוכלל והיפה ביותר מעל המצב של ה'לבד'

כמו הדיבור, בעצם.

אבל בעוד שדיבור רגיל הוא גשר שאפשר ללכת עליו רק הלוך,

כתיבה היא גשר שאפשר ללכת עליו הלוך ושוב

אני חושבת על זה בהקשר של הכתיבה כאן. בבלוג

עד כמה כתיבה פה היא סוג של גשר שכל הזמן הולכים בו וחוזרים

ולפעמים זה גם גשר בשביל לחצות לצד השני ולא לחזור.

כמעט תמיד אנחנו חוזרים מהצד  השני - אחרים