"מה דעתך שנעבור לאכול אוכל אורגני??" ניסרה שאלה בחלל החדר וחתכה את השקט הזה שבו היינו נתונים איש איש לעיסוקיו

תחשבו על זה. שאלה כל כך פשוטה מסוג השאלות שהתשובות עליהן ידועות מראש, שהרי ברור שאני, חובבת איכות הסביבה שכמותי, שהזיהום הסביבתי עושה לי רע, שהירוק והמרחבים אהובים עלי... ברור שאצלי התשובה לשאלה הזו ידועה עוד בטרם נשאלה השאלה, ובטח לא הייתי רוצה להיחשד כמי שמסרבת לשתף פעולה עם רעיון כל כך איכותי.

ברור, לא?

"אין לי התנגדות" אמרתי מבלי לחשוב פעמיים.

"מצויין" הוא אמר לי "נתחיל השבוע, בסדר?"

"בסדר" אמרתי

וככה התחלנו. מבלי לדעת בעצם לאן אנחנו הולכים..

כל יום חמישי בשעה 5 על השעון מופיע אצלנו בפתח הבית איש עם ארגז מפלסטיק בצבע אדום כהה. הארגז הזה הוא כמו ארץ לא נודעת. עד שלא פתחנו לא נדע מה הוא צופן בתוכו. וכל שבוע זה סיפור אחר... סיפור של ירקות ופירות.

פתאום התחילו להופיע אצלי בבית סוגי ירקות שבדרך כלל עיני רק שוזפת אותם במדפי הסופר. זוקיני למשל. בסדר. שבוע אחד אפשר לסבול. אבל למה הוא צריך לבוא כל שבוע? כמה פעמים אפשר לאכול פשטידת קישואים?

ובצל ירוק. בסדר. הסתדרנו עם חבילה אחת. בקושי מצאנו לה פתרון ותכף הגיעה עוד אחת.

וכרוב אדום. מה עושים עם כל כך הרבה כרוב אדום?

ואף פעם אין איזון בין כמות המלפפונים לעגבניות. או שיש יותר דמי עגבניות ופחות מדי מלפפונים או שזה הפוך. מה שלא יהיה הסלט יוצא עקום... במחשבה שנייה חשבתי אולי לרמות ולהוסיף מה'לא אורגני' בשביל האיזון, אבל ...

ומכיוון שכל שבוע הוא מגיע אז צריך למהר ולסיים את כל מה שהוא הביא בשבוע הקודם שלא יהיה בלגאן במקרר...

ומבלי להרגיש אני מוצאת את עצמי כל השבוע עסוקה בלארגן מבצעים של 'איך לגמור את הכל'. ואם אי אפשר לאכול טרי, אז אני מבשלת ואופה מאכלים ופשטידות ושאר מיני ירקות. ולהפתעתי גיליתי שאני מבלה שעות בחיפוש אחר מתכונים ובבישולי מטבח...

ואי אפשר להסתפק רק בלבשל כי אח"כ גם צריך לאכול הכל

וכמה זמן לדעתכם אפשר לאכול פשטידת קישואים בכרוב אדום עד שאי אפשר להסתכל על זה מרוב שזה נמאס, אה?

ואני, שמאז ומעולם חיפשתי איך לעשות ככה שהאוכל יעשה מעצמו, שהכל יהיה מהיר ובלי לטרוח יותר מדי.. פתאום גיליתי שכמות שעות המטבח שלי עלתה פלאים. מבשלת, אופה, מבשלת, אופה..

בסוף השבוע הזה גיליתי שאני רוצה לצרוח מרוב תסכול...

והכל מהאורגני..

הן רבו.

ילדים כשהם עוזבים את הבית לפעמים תופסים איזו תחושה שהם יודעים הכל הכי טוב והם גם יכולים לחנך את ההורים, בבחינת דברים שרואים משם ההורים בטח לא יכולים לראות...

זה המקרה הרגיל של אמא ובת שהיו להם יחסים טובים מאד כשהן גרו ביחד. עד שיום אחד הבת עזבה את הבית ועברה כמו כל הילדים ללמוד ולחיות בעיר הגדולה.

כל שיחת טלפון בינה לבין האמא שלה היתה מסתיימת בהטפת מוסר: שככה לא מחנכים את הילדים (אלה שעוד נותרו בבית) וככה לא מתנהלים כספית. ככה זה התנהל תקופה ארוכה כשהיא מרגישה שהילדה בשלט רחוק מנהלת לה את העניינים בבית. כשאחותה הקטנה היתה צריכה משהו, היא היתה מצלצלת לאחות הגדולה, מקטרת לה על האמא ומבקשת ממנה לעזור לה לסדר את העניינים.. השיחות ביניהן הפכו להיות ממש לא נעימות.

בהתחלה היא מאד השתדלה שלא לעשות מזה סיפור. אחרי הכל זו הבת שלה. היא בטח תפסיק עם זה מתישהו. אבל הילדה תפסה בטחון וכל פעם הרשתה לעצמה עוד קצת ועוד קצת.  ופעמים היה נדמה כאילו התחלפו ביניהם התפקידים. הילדה הפכה להיות אמא והאמא הפכה להיות ילדה... זו שנוזפים בה כל הזמן.

יום אחד, הגישה הפטרונית הזו נמאסה על אמא שלה והיא פשוט אמרה לה שתפסיק להתערב בעניינים לא לה.

היא נעלבה. נעלבה עד עומק נשמתה.

מהרגע הזה ואילך היא הפסיקה להתקשר הביתה והפסיקה לדבר עם אמא שלה.

בהתחלה זה היה בסדר. לפחות היה שקט אבל השקט הזה נמשך זמן רב מדי ואף אחד לא עושה שום דבר בשביל לשנות את המצב.

גם האמא נעלבה. זו הבת הבכורה שלה. תמיד היה ביניהן קשר טוב ומיוחד. איך יכול להיות שסכסוך קטן כזה הדרדר למלחמת עולמות? עם הזמן הסכסוך הקטן הזה נהיה יותר רציני. הילדה הפסיקה לבוא לבקר בבית. הפסיקה לבוא לאירועים משפחתיים שהאמא נמצאת בהם. וכשהיא באה, היא התעלמה מהאמא לחלוטין.

עכשיו כל התקשורת התחילה להתנהל דרך האבא.

הבעל כל הזמן טרח להטיף לזוגתו שזה לא בסדר שהיא לא עושה שום דבר כדי לחדש את הקשר עם הילדה. זוגתו ציפתה ממנו שהוא יעזור לתווך בין שתיהן לסיים את הסכסוך המביך הזה.

אבל הוא רק חזר ואמר שזה לא בסדר. יכול להיות שהוא פתאום תפס שהוא בעצם מרוויח מהמצב?

לסיפור הזה אין סוף טוב. לפחות לא כרגע.

בימים שהכל כתיקונם זה לא חוכמה לשבח כמה ילדים. אבל אצלנו המצב 'לא כתיקונו' כבר תקופה ארוכה. תקופה ארוכה שאנחנו נאבקים לשמור על מסלול שפוי, על יומיום סביר, ועל כל יום בנפרד. אנחנו יודעים שהצלחה ביום אחד לא מבטיחה שום דבר לגבי היום הבא. וגם שבוע טוב אחד לא אומר כלום על זה שיבוא אחריו.

למדנו שלשקוע זה הכי קל ולהתרומם זה הכי קשה. ואחרי ששוקעים אז הכי קשה להתרומם שוב ולפעמים כשמתחילים לשקוע אי אפשר לעצור את זה. אבל כשהילדים האלה בסביבה, יש בהם משהו שתמיד מוציא את הכוחות האלה החוצה. איתם אי אפשר לשקוע. פשוט אי אפשר.

הם פה כל הזמן. כל בוקר אני עוברת בחדרים סופרת ראשים. לפי התלתלים או הקרחת אני בודקת אם זה מישהו מוכר... יש פה לינה מכל הסוגים: לינות זוגיות, בשלשות, ביחידים קומונה כזו של חברים, רובם בנים. יש בחברות הזו המון אהבה ודאגה ואיכפתיות ותמיכה. לפעמים זה אפילו מעצבן אבל אני יודעת שאני צריכה להגיד לכל אחד מהם תודה, כי הם חלק מזה שהוא נמצא היום איפה שהוא נמצא. כי הם הכוח המניע שלו והוא הכוח המניע שלהם.

וכשהם פה, הם נורא מעצבנים. הם גומרים את כל האוכל ומתנפלים על המקרר ומחסלים את כל העוגות ואת כל הפירות. ואת כל החטיפים ולפעמים יש לי הרגשה שאיזה נחיל של ארבה התיישב לי על הבית ולפעמים הם משאירים את השירותים מלוכלכים והנייר טואלט על הרצפה ולא תמיד אפשר לישון בגלל שגם כשהם מדברים בקול שקט זה אף פעם לא שקט באמת והקולות שלהם מזכירים לי שזו חבורה של ילדים שנהייה להם קול של גברים.. אבל למי זה איכפת? כי  כשהם פה, יש המון צחוק ומוסיקה שצורחת מכל הקירות והם עושים כל מיני תעלולים שמזכירים לי שהם עוד ילדים והכל פה נעשה שמח.

ולפעמים נורא מתחשק לי לחבק כל אחד מהם אבל אי אפשר לחבק כאלה שיש להם כבר רישיון נהיגה ותכף הם גם ילכו לצבא...

אז במקום זה אני מצ'פרת אותם בכל מיני מאכלים טעימים ומתפללת שיבואו כל הזמן ויעשו רעש כדי שאני אוכל לצעוק עליהם, כי כשהם פה אני אופטימית...