הוא כל הזמן אומר לי שהוא נורא רגיש שהוא אדם רגיש.

אני חושבת מה שהוא אומר לי זה סוג של הוראות תפעול, כמו הפרוספקטים האלה שיש באריזה כשאני קונה מכשיר חשמלי חדש. אבל במכשירים החשמליים כשאני לומדת את הפעלת המכשיר אני מוותרת על הנחיות התפעול. פה, הפרוספקט נשאר כל הזמן פתוח. כל הזמן. אי אפשר לוותר עליו. כי אני אף פעם לא יודעת איזה התנהלות תהיה פוגעת ואיזה תעבור בשלום.

אני שואלת את עצמי, מה הוא בעצם אומר לי כשהפרוספקט כל הזמן פתוח? האם זה אומר שאני צריכה להיזהר כל הזמן שלא להגיד משהו מיותר שלא לפגוע בו? רוב הזמן אני מתעלמת מזה אבל אני כל הזמן זוכרת את זה. זה בטוח משפיע על היחסים בינינו כי זה כמו להרגיש שאני הולכת על ביצים. בסוף אחת תמיד נשברת.

אני מנסה ללמוד אותו. לצוד מצבים שהוא נפגע ושהוא מזכיר את המילים 'אני רגיש'. כבר זיהיתי שזה קשור במצבים ששופטים אותו, שמעבירים ביקורת על דברים שעשה. מי שמבקר מחוסל אצלו טוטאלית והוא זוכה לכינויים ולגידופים. אני יודעת לזהות את זה לפי השפה שבה הוא משתמש, לפי עוצמת הדיבור, הטון של הדברים. הזעם הוא כמו הר געש שמתפרץ. במצב כזה אני מעדיפה לשתוק ואם צריך למלמל משהו כמו 'יכול להיות' 'יש משהו בזה'. ולא מעבר לזה.

השבוע הוא שאל אותי מה היתה דעתה של הגברת שעובדת איתנו על הרעיון שהציג. אמרתי לו שהיא לא אהבה את זה. הוא שתק. הרגשתי שזה היה קשה. לרגע חשבתי לעצמי שאולי הייתי צריכה לשתוק. מצד שני, למה שאשתוק? דקה אחרי זה באה ההתפרצות ובעקבותיה סדרה של שאלות אלי שהתחילו באיך ומתי זה היה ומה היא בדיוק אמרה, ואחר כך חרפות וגידופים עליה.

ואז הוא עבר אלי: למה לא ספרת לי קודם, אם לא הייתי שואל לא היית מספרת וזה אומר שבכלל לא התכוונת לספר. אמרתי שזה בכלל לא נראה לי חשוב, וזה שאנשים לא אוהבים רעיון מסוים זה הכי לגיטימי שבעולם. בתגובה הוא אמר לי שעכשיו אני מנסה ליפות את הדברים.. האמת שקצת הופתעתי מההתקפה הזו וכשניסיתי לעמוד על דעתי, כל השורה של הביצים נשברה לי תחת הרגליים. הוא טחן את הנושא מכל הכיוונים ולא הרפה וכצפוי יצא מזה סיפור שלם שבו אני לא בסדר והיא (זו שלא התלהבה) מטומטמת, בלשון המעטה.

עכשיו אני חוככת בדעתי אם יש טעם לחזור ולדוש איתו במה שהיה, אולי יש כאן הזדמנות שהוא ילמד מזה משהו על עצמו.

מפעם לפעם אני מעבירה סדנאות למנהלי בתי ספר. הנושא שונה אבל ההתנהלות דומה. חלק באים ללמוד ולהעשיר את עצמם והאחרים – להעביר את הזמן. הפעם גמלה בליבי ההחלטה לעשות את זה אחרת. רציתי אותם יותר מעורבים. רציתי שיחשפו טפח מהעולם שלהם ומתרבות העבודה שלהם. שיאפשרו להציץ לתוך שיקולי הדעת שלהם בעבודה הכי מקרוב. מה שרציתי זה להיכנס לראש שלהם ומבפנים לראות את הגלגלים של המוח מסתובבים כשהם עסוקים בניהול

אפשרות אחת היא לבקר בכל פעם בבית ספר אחר ושהמנהלים יציגו את העשייה שלהם. בעיני זו לא אופציה טובה. המנהלים מציגים רק מה שרוצים. מי שיש לו יכולת התבוננות יכול להבחין בזה. וחוץ מזה שאת המודל הזה כבר מיצינו.

היה לי רעיון אחר. אני רציתי משהו סוג אחר. בכל מפגש בחרתי נושא מתוך רשימת נושאים שהם עסוקים בהם כעת, וגם נבחרו שלושה מנהלים שהתבקשו להכין מצגת המתארת את הנושא הזה כפי שהוא בא לידי ביטוי אצלם בבית הספר. הם קבלו הנחיות מה יופיע במצגת (ובעיקר, מה לא) שהיו מאד מדוקדקות. הנושאים שנבחרו לא היו מסוג הנושאים הפופולאריים שעליהם יש לכל מנהל עשרות מצגות. אנחנו בחרנו נושאים שמדברים עליהם מעט, אם בכלל, למשל איך נערכים להכין את שנת הלימודים הבאה, או שלקחנו תכנית אחת שהתבצעה בכמה בתי ספר - ובדקנו תכנון מול ביצוע ואת ההבנות שעולות מכך.

התוצאה של המהלך הזה היתה מדהימה. הנושא עצמו נפרש לפנינו בצורה רחבה, מכמה זוויות בכל מיני היבטים ופרשנויות וניואנסים. זה פתח פתח למחשבות חדשות ולתובנות מעמיקות. נקודת המבט האישית של כל אחד מהם התרחבה מאד.

תוצאה אחרת היתה היכולת לראות את ההבדלים בסגנונות הניהול, בתהליך קבלת ההחלטות, במידת השיתוף של אנשים אחרים מצוות ביה"ס, (במיוחד אחרי שכולם הצהירו שהם בעד עבודת צוות..), מי נושא באחריות? ביזור סמכויות. עוד יכולנו לראות את השונות בהיבטים של תכנון ושל ביצוע, שיקולי דעת שמביאים בחשבון בזמן התכנון וגם ביצוע.

וגם בלטו ההבדלים בדרך הצגת הדברים, במיקוד בחידוד ובעיבוד, בסגנון האישי. ואחרי כל ההצגות התקיים דיון ועלו והתחדדו התובנות. ונבנו מודלים וגובשו דרכי פעולה ונבנו הסכמות, ופתאום כל העסק הזה של המפגשים נעשה רציני שחבל על הזמן. והמעורבות הלכה וגדלה שממש היה קשה להאמין. והם כל כך רציניים לפעמים זה מדהים אותי.

ומכל זה המסקנה שלי אחת – ברגע שאני הייתי מוכנה להשתנות ולעשות את זה אחרת, הם הצטרפו לזה בכיף.

רוב האנשים מתרוצצים הלוך ושוב על גדת הנהר. מעטים חוצים לצד השני. כשאני חציתי – הם חצו גם.

צד א' (הצד של החתן)

ניסינו, באמת ניסנו – בטוב.
הצענו לכם במה מסתובבת ופרפרים מסביב.
הצענו, צניחה מהליקופטר וזיקוקים עם שמות ולבבות מסביב.
אבל אתם פשוט התעלמתם.
ובדיוק ברגע שהרגשנו שצריך לוותר,
כי תכף אתם אורזים מזוודות וטסים להתחתן במקום רחוק ואחר.
קבלנו טלפון ממשפחת צד ב' וגילנו להפתעתנו שהשריטה שלהם עמוקה יותר.
ועם שתי המשפחות יחד – וחברים כבר אי אפשר היה לעצור את זה.

צד ב' (הצד של הכלה)

במקביל אצל משפחת צד ב' בחדרי חדרים התנהלו דיונים  קדחתניים, התלבטנו ורצינו להפתיע עם מיני סוגים של אומנים..
חשבנו על שלומי, מרגול, צביקה פיק, אפילו זמר יווני כדי ששטרות על המצח נוכל להדביק...
ואז, לפתע פתאום, אחרי הרבה מחשבה, הגיע ה-רעיון להפתעה. נכתוב שיר, נחבר מנגינה ונצלם קליפ של כל המשפחה (צד א' + צד ב').
הכל נשמר בסודי סודות מתוך כוונה ברורה שלזוג אסור לגלות.
אז ככה זה היה, נבחרה המנגינה ונכתבו המילים, נפגשנו שרנו, צחקנו היה קטעים.
ואז הגיע הרגע הגדול באמת, ולחצנו על הפליי לפני שמשהו פה יתחרט.

צד א' + צד ב'

הכיף היה כל כך גדול, אנחנו נהנינו כל כך, הזוג כל כך התלהב שרק בשביל זה (אבל לא רק!!!) היה שווה שתהיה חתונה.

מזמן לא נהניתי כל כך

נניח שמחר יש לי יומולדת. מה הייתי הכי רוצה לקבל?

במה חשקה נפשי... מה היה גורם לי עונג בל יתואר...?

הכי הייתי רוצה להיות מופתעת, אבל לא מסיבת הפתעה.

מופתעת ממשהו שלא חשבתי עליו. מתנות עם ניחוח מיוחד של מחשבה עלי...

למשל: איזה הבי-לאנג'רי אמיתי כזה, כאלה שתהיה בהם אמירה, פעם אחת ולתמיד.

לא אמירה של 'כאילו' ו'בערך' ו'מה דעתך?' אלא אמירה של "ככה אני רוצה שתיראי"

משהו שבו רק הדימיון קובע..

או אולי משהו אחר הקשור בפינוקי גוף... איזהמסאז' שבדי אינטנסיבי כזה שמפרק את העצמות עם טיפות של שמן חם

או אולי לטבוע באיזה אמבט של קצף, באיזה מרחץ תורכי כשכל גופי מקורצף מכף רגל עד ראש ואני מתעלפת כולי מתענוג, לא יודעת בדיוק היכן זה מתחיל והיכן נגמר... ולנמנם לי ככה בתוך ההתענגות הזו..

בהחלט מתאים לי משהו של אקסטרים, שיגרום לי התרגשות כמו שאני אוהבת.

אבל אני לא ממש בררנית. אני אוהבת כל מה שמגיע במיוחד אם מצורפת לזה איזו ברכה אישית

הכי הרבה אני אוהבת את המילים הכתובות. את הברכות.

הן גורמות לי הכי הרבה התרגשות.