תשלחי לי פקס עם חתימה שאת מאשרת. אומר לי הפקיד מהבנק בטלפון. פקס? מה בסך הכל ביקשתי.. לקבל איזה דוח מצב של איזה חשבון והנה הוא מסבך אותי במשימה שאני לא בטוחה שאני מבינה אותה. הבנק. המקום הכי מתקדם עלי אדמות. זה שכשאני מפסידה לוקח ממני כסף כאילו הוא הרוויח, מבקש אישור בפקס. מי עוד שולח פקס בימים אלה, אהה?

אתה בטח צוחק עלי אני אומרת לו. לא, ממש לא, הוא עונה לי בחזרה. אבל אתה מכיר אותי שנים, אתה אפילו יודע להגיד את מספר החשבון שלי באוטומט כשאתה רק שומע את הקול שלי בטלפון. בשביל מה אתה צריך פקס? בשביל האישור, הוא עונה לי. אז הנה אני מאשרת לך בטלפון. לא מספיק הוא עונה לי. אז למה שלא אשלח לך אישור במייל? אני מציעה לו אופציה חדשנית ומקורית. אנחנו לא עובדים במייל, הוא עונה לי. לרגע חשבתי שלא שמעתי טוב. תגיד את זה עוד פעם, אני מבקשת. מצטער אבל אנחנו לא עובדים במייל, הוא חוזר על הדברים שאמר מקודם.

עוד הוא מדבר איתי ואני שוקעת לי בחלומות על הימים ההם שבהם הפקס היה חזות הכל... שיא השכלול הטכנולוגי.. הייתי דוחפת את הדף ("עם הכתוב למעלה או הצד הלבן למעלה?") עד לפתח, שיתפס, מחייגת את המספר, מחכה שהצד השני יענה, לוחצת על  "send" ומחכה שהדף יתחיל לעבור בקצב של צב שיש לו זמן.. אם היה לי מזל הדף היה עובר במכה הראשונה אבל לפעמים הוא היה נעצר. הוא מחכה ואני מחכה. הוא מחכה ואני מחכה, ואז בלי להבין למה הוא היה ממשיך ואני נותרת עם השאלה: "עבר או לא עבר?" ואז צריך לצלצל לבנאדם בצד השני ולשאול: "הפקס הגיע?" והוא היה מבטיח לי שיחזור אלי עם תשובה כי הפקס נמצא במזכירות שנמצאת בקצה המסדרון... ואחרי שעה אני נזכרת לצלצל שוב ולשמוע ש"עוד לא הלכתי לבדוק" ואני מדמיינת לעצמי את ערימת הפקסים שמגיעה למכשיר הזה מכל רחבי הארץ וצריך למיין אותם ובדיוק אז מגיעה שיחת הטלפון שאומרת: "הגיע, אבל רק חצי אפשר לקרוא, תשלחי שוב" ואני מתחילה את הספור מהתחלה.. שמה את הדף ("ישר או הפוך?"), מחייגת, מקשיבה, מחכה, לוחצת, מתפללת, הפקס מתחיל לנוע לאיתו על המסלול. הפעם הוא לא עצר ובכל זאת אני נותרת כשחצי תאוותי: "הגיע או לא הגיע?"

אז מה עושים? אני חוזרת אל האיש בטלפון. יש לך 2 אפשרויות, הוא אומר לי, או שתבואי לכאן או שתשלחי פקס. אלוהים. בשביל מה המציאו את המייל אם לא כדי לחסוך את הצורך המייאש הזה ללכת לפקס ולהתעסק ב"הגיע?" איך הגענו למצב שפקס זה יותר אמין ויותר אותנטי ממסמך סרוק או ממייל שנשלח ישירות מהכתובת שלי?

לרגע היתה לי הברקה להכריז חרם על כל מי שאומר לי "אני מבקש לקבל את זה בפקס", אבל בדיוק נזכרתי שאני מתעסקת עם גוף שלקח ממני 'דמי ניהול' רצחניים בזמן שהקרן שלי צנחה לקרקע וכמעט חדלה מלהתקיים והוא ממשיך להתנהג כאילו אין לו יד ורגל בזה. אני יכולה להחליף בנק אבל מי יכול להבטיח לי ששם לא יגידו לי "את יכולה לשלוח לי אישור בפקס?"

סיפור

שבת בבוקר. הוא אוסף את השטיח של האמבטיה. מסדר את הכסא, מרטיב את השיער, עוטף את עצמו במגבת. המגבת לא מספיקה. מהרווח של המגבת מבצבץ הגוף שלו. אני מסתכלת על הראש לו. השיער צמח מאד מן הפעם האחרונה. כולו לבן. אני חושבת לעצמי שלבן וארוך זה שילוב לא מוצלח. העיניים שלו עוקבות אחרי בזמן שאני מחפשת את המספרים. תמיד זה סיפור למצוא אותם. מי מדרי הבית, חוץ ממני, צריך מספרים לתספורת? עכשיו המסרק. הכפכפים.

אני מנסה להיזכר מתי קבלתי על עצמי את התפקיד הזה. אין לי שום זיכרון מהפעם הראשונה. זה בטח התחיל בימים ההם שחשבתי שאני רוצה לעשות בשבילו הכל. אחר כך כשאמרתי לו שימצא לו ספר, הוא אמר בפעם הבאה. כל פעם זה בפעם הבאה.

אני מסתכלת עליו. מקרוב אפשר לראות את השינויים. הצוואר שלו שהתעבה עם השנים. מהפעם הקודמת נוספו עוד קמטים. כשמתסכלים מקרוב רואים איך הם חורצים בעור ומעמיקים. אני מתחילה מאחור. השיער רטוב רק חצי. השיער הרטוב רך. שיהיה קצר הוא אומר לי. ני'יעשה הכי קצר שאפשר אני אומרת. אני צריכה להיזכר איך עושים את זה. הפעם הקודמת היתה לפני יותר מחודשיים. אני מחזיקה את השערות בין האצבעות בשביל לגזור באותו גובה. בהתחלה זה תמיד הולך לאט. נזכרתי שבפעם הקודמת שהוא ביקש קצר גזרתי את האצבע שלי. אני נזהרת. אני מתחילה מצד ימין. קודם אני גומרת צד אחד ואחרי זה אני עוברת לצד השני. בסוף צריך לעשות פס מאחור שיהיה ישר. העורף צמח שיער גם. כל פעם השער מתמעט אבל אם מסתכלים מאחורנית זה לא נראה ככה. נראה לי שצד ימין יותר קצר מצד שמאל. אני מתקנת. השיער הלא רטוב קשה למגע. עכשיו האורך בסדר וגם הפס נראה בסדר. אני עוברת לאזור האוזניים. פה צריך לעבוד בזהירות. וגם צריך לדייק ששני הצדדים יהיו באותו אורך. כשנחתכתיבפעם הקודמת חלמתי בדיוק באזור הזה. אני מסתכלת בצד ימין ומיישרת עוד קצת ואחר כך בשמאל ושוב מיישרת ושוב בימין.

אני נסחפת לגמרי ועוד יש לי את כל הקדימה. עם כל ההכנות זה תמיד לוקח 15-20 דקות. מה יש אם אני אקדיש לו 15-20 דקות פעם בכמה שבועות?

אני  עוברת לעמוד מקדימה. תכף אני גומרת אני אומרת. לשיער של הקדימה יש מגע אחר. הוא רך יותר, פחות צפוף ומדובלל. יש מקומות שבהם יש רק שערות ספורות. פה אין יותר מדי לעשות, אני חושבת. אין לי כבר שערות הוא אומר. לדעתי אין שינוי מהפעם הקודמת אני אומרת ומציצה אליו. יש איזה מבט של צער בעיניו. הרבה שיער זה יותר טוב או פחות טוב משיער לבן? אני תופסת את השיער בין האצבעות, מנסה למצוא איזו שיטה לגזור שהאורך יהיה אחיד. מקדימה זה יותר חשוב. ממש לפני סיום אני בודקת שוב את קבוצת השיער המרדנית שבצד שמאל. אני מיישרת  את כל הקדימה על המצח וגוזרת שיהיה פוני.

הקצר מתאים לו, אני חושבת לעצמי. זהו. אני אומרת. הוא מישיר מבט למראה, מסתכל ארוכות ובודק מסביב כמה שהוא יכול לראות. אני מביאה לו מראה קטנה בשביל המאחור. הוא לא אומר כלום. המבט בעיניים שלו התרכך.

פעם קודמת אמרת שתמצא ספר אני אומרת. אתה רוצה שאני יעזור לך לחפש? לא. הוא אומר לי. אולי אני אלך לספר של שוקי. בסדר. אני אומרת. תזכור שאמרתי לך שזו הפעם האחרונה.

כמה חודשיים אחרי זה ראיתי אותו מזווית העין ברחוב. השיער שלו צמח מאד.

חמש וחצי בבוקר. אני ישנה וליבי ער. העורבים בחוץ בפעילות בלתי נפסקת. קולות מנועים רחוקים. יש שמשכימים לצאת. החוץ מתחיל להתבהר. רעש הקטנוע של מחלק העיתונים. דקות ארוכות של מחשבות מתערבבות בנשימה שלו. כף רגלו מבצבצת מבעד לשמיכה. הוא ישן. אני נכספת להתכנס לתוך החלום שלו. יש בקרים כאלה. יש תחושות כאלה. אני מתחבקת אליו.

הבוקר לא צריך להזדרז. בבוקר אני לא צריכה ללכת לשום מקום. אולי צריכה אבל לא רוצה. הכביסה מחכה לי במכונה. החייל לא צלצל. הכלים מהערב בכיור. התריסים עוד סגורים. אור הבוקר פולש  לחדר בעדינות. ערימות עיתונים בכל מקום. אריזה של פלסטיק של ירקות. הטלפון  מצלצל. עד שבאתי אליו הוא נדם.

מתישהו אחר כך, במוקדם או במאוחר, לאחר שהכלים ישטפו והכביסה תתנופף על החבל, וכוס הקפה תתרוקן, והעיתונים יאספו, והתריסים יתרוממו, והאור יכנס פנימה, אני אקום להתארגן, אאסוף את הניירות, את התיק ואת המחשב ואלך.

בינתיים אני נהנית מהקיום הפשוט הזה.

נסעתי, עמדתי בכניסה, טיפסתי, לחצתי ידיים, ביקרתי, התעניינתי, שאלתי, עניתי, דיברתי, הקשבתי, ישבתי, כיווצתי, ספרתי עד עשר, ראיתי, פרשתי, סטיתי, הראיתי, ריחפתי, השמעתי, השתוממתי, ראיתי את הניירות, הותשתי, חלמתי, חשבתי, נזכרתי, הצטערתי, התביישתי, התגרדתי, שתיתי, הלכתי לשירותים, עמדתי, ישבתי, מלמלתי, נחרדתי, הקשבתי, חיכיתי, שמחתי, שוב שתיתי, הסברתי, ציירתי במילים, שקעתי בחלומות, שיחקתי עם האצבעות, אמרתי, דייקתי, יכולתי, כאבתי, התביישתי, נכשלתי, שיקפתי, אמרתי, שאלתי, הסברתי,חככתי בדעתי, העליתי על דעתי, אמרתי את דעתי, דעתי לא נחשבה כלל, הקשבתי, שמעתי, שמעתי מה שהוא שמע. הוא שמע דברים אחרים, מלמלתי.

אני לא מאמין לאף מילה שהם אמרו הוא אמר לי, הם עבדו עליך. אחר כך הוא הזמין את המנהלים לישיבה. כל אחד סכם את השנה הראשונה בתפקיד החדש, את השינויים לעומת השנה שעברה. הוא סקר בפניהם את כל מה שלא נעשה. זה נשמע כמו מכונת ירייה. לא אמרת להם אף מילה טובה אמרתי. לא שמעת שאמרתי להם בהתחלה שאני מודה להם על כל מה שהם עשו כל השנה. בסוף הישיבה הם אמרו שלא מתאים להם לעבוד ככה והתפטרו.

אספתי, נפרדתי, נסעתי, עצרתי בכניסה, לקחתי את התעודה, בדיחה, לא מצחיק בכלל.

כל כך קל לרמוס אנשים.