היא באה לעבוד שם גם. לצידי. הגדרנו מה שלה ומה שלי. אני הייתי צריכה לזוז הצידה מתהליכים שהייתי מעורבת בהם במשך תקופה. חשבתי שזה בסדר. איתי הם עובדים תקופה ארוכה ואפשר היה לזהות שנכנסנו קצת למה שנקרא אזור הנוחות. הכל דפק כמו שצריך היתה זרימה, אבל  בכל פעם שהצענו רעיון חדש היה די קשה ליישם אותו. יכולתי לזהות את התקיעות הקטנה הזו. כשהיא באה ראיתי בזה הזדמנות. חשבתי שהיא תביא גישה חדשה, מחשבה מרעננת וזה יאפשר לתהליך להתרענן ולעלות על דרך חדשה. זה מצא חן בעיני. ישבנו בינינו לעשות סדר, על מה אני עובדת ועל מה היא.. אני הייתי מרוצה. זה איפשר לי להתמקד.

ואז הגיעו ההדים. הנושא שהיא עובדת עליו. הדרך. היחסים עם האנשים. הנסיונות לכפות עליהם דברים. הסגנון שבו היא משתמשת.

כשבאו להתייעץ איתי הבהרתי שאני מחוץ לעניין. לא חשבתי שעלי להתערב וככה גם נהגתי. המשכתי בנושאים שלי ומשכתי ידי לגמרי מהאחרים. וקצת עקבתי מרחוק אחרי המתרחש וזהו. זה לא היה מכוון, רק מה שספרו לי מפעם לפעם.

מהספורים זיהיתי את השוני בין הדרך שבה אני עובדת לדרך שבה היא עובדת. חשבתי שלא יזיק להם להתנסות בסגנונות ייעוץ שונים. אני מודה שמפעם לפעם חטאתי במחשבות על דברים שחשבתי שהם לא בסדר אבל חוץ מלדבר עם עצמי, לא עשיתי עם זה כלום. 'זה לא עניינך'  חזרתי ואמרתי לעצמי לא פעם. 'הם ילדים גדולים ויש להם למי לפנות במידה ויחליטו לעשות כן'.

אני עובדת בשיתוף פעולה עם האנשים. לא איכפת לי של מי הרעיון, שלי או שלהם, ההחלטות תמיד מתקבלות בשיתוף תוך בחינת כל ההיבטים והתאמתו למציאות שלהם. היא נהגה אחרת. היא הביאה רעיון סגור מבלי לשתף את האנשים שעמם היא עובדת, מבלי לבחון מה מתאים ומה לא, מה נעשה כבר ומה עוד לא, וניסתה לכפות אותו עליהם. בחלק מהמקומות היא הצטרפה לתהליך שכבר התחיל וגם שם היא נהגה כאילו לא היה כלום לפני שהיא הגיעה.

מהר מאד התחילו רינונים וליחשושים. כצפוי, חלק מהם הגיעו אלי. אני המשכתי להחזיק בעמדה שהחלטתי עליה, שאני לא מתערבת.

יום אחד נקלעתי במקרה לישיבה שהיא השתתפה בה ואז היתה לי הזדמנות לצפות בדברים מקרוב ולראות את הדיאלוג המתנהל בינה לבין שותפי התפקיד שלה. זה היה ברור. היא דוחפת והם הודפים. היא דוחפת והם הודפים. מתחת לנימה המנומסת והחברמנית הסתתרו מאבקי כוח בינה לבינם.

משך כל זמן הישיבה הקשבתי והייתי מאד מרוצה ממה שראיתי. ראיתי את כל אלה שאני עובדת איתם, עומדים על דעתם, מנמקים את הדחיה, מסרבים לקבל הסברים רק בגלל ש'אני חדשה פה' , שוקלים את כל הנסיבות ומקבלים החלטות בהתאם... החלטות שמתאימות להם ולא החלטות פופוליסטיות בשביל מישהו אחר יהיה מרוצה...

בלב אמרתי לעצמי שטוב שהביאו אותה. בשבילם היא היתה הזדמנות לראות כמה הם צמחו וגדלו בשנים האחרונות. וגם בשבילי.

פרק סיום העונה הפעם לא היה לא סתם פרק וזה לא רק בגלל האבטיח שהגיח פתאום בסוף המסלול קר וחתוך וטעים אחרי שבילה כל היום בצידנית והיה הדבר הכי טעים שאפשר להעלות על הדעת אחרי יום חם כל כך אחרי 23 ק"מ של הליכה מתל קשת (אחוזם) לצומת דביר בצפון הנגב.

 הוא גם לא היה סתם פרק בגלל שהפעם לא היה לנו רק פייטן אחר. הפעם כל מי שרצה התפייט. זה הוליד תערובת מקסימה של שיר חדש של אהוד בנאי שהביא לנו אורן צעיר ההולכים שביננו יחד עם המורה למתמטיקה של אגי משעול שהביאה דבורה ואיתן שדבר על ההליכה בשביל כעל איתאקה שלו וקצת מילים אישיות לפרידה של אבי שהפליא בחרוזים ושלי ושל כל מי שרצה לפרידה, זמנית אמנם, אבל בכל זאת פרידה...

והוא לא היה סתם פרק סיום כי ניתן לומר שלשביל הזה יש כנראה כוחות של ריפוי לנפש ולגוף ולא היתה הוכחה יותר משכנעת מזו אתמול. כששני חברים, אחד אחרי ניתוח לא פשוט והשני מקרה גב רציני, שבמצב רגיל היו דוחים את רעיון ההליכה המאומצת הזו על הסף ואתמול הגיעו להלך אתנו את קטע הסיום והם הלכו אתנו וזה היה מרגש מאד.

והוא גם לא היה סתם פרק כי הפעם הבנות, שבשביל אנחנו תמיד במיעוט על כל המשתמע מזה.., החלטנו להכין הופעת סיום. הרעיון להופעה נולד אחרי שמספר פעמים הגברים הפתיעו אותנו בהופעות כאלה ואחרות שחלק מהן תוכנן מראש ואחרות יצאו ספונטניות על המסלול, ואנחנו חשבנו שצריך להכין תגובה נשית הולמת לסיטואציה הזו, אחרת מה יחשבו עלינו..?

ובנות הרי לא צריכות יותר. חלופת מיילים בינינו. כמה ערבים של מפגשי בנות שעל זה בטוח שלא נוותר והחלטות... "שיר השכונה" נמצא הכי מתאים, הלבשנו לו שלמה חדשה מחוויות השביל תיבלנו אותם בצבעוניות של האנשים, עשינו חלוקת תפקידים, קצת חזרות (חזרה אחת למען הדיוק ההיסטורי) ואתמול הבאנו להם את המופע ישר לשטח, בתיאטרון טבע מאולתר בשמורת נחל פורה, צחקנו ושרנו וגם קצת התרגשנו והיה כיף..

והוא באמת לא היה סתם פרק סיום כי בסוף, בניגוד להרגלנו למהר הביתה לשבת, הפעם עצרנו בדרך במסעדת אל באבור ביוקנעם לחגוג את הסיום וזו היתה חגיגה כל כך טעימה וכל כך יקרה שבטח יקח לנו הרבה זמן לשכוח את זה, אם בכלל נצליח לשכוח...

והוא באמת לא היה סתם פרק סיום.. מבחינתנו זה סיום של תקופה. משנה הבאה אנחנו מטיילים רק בדרום. זה יחייב אותנו להתארגנות אחרת לגמרי, יותר ימים של הליכה רצופה, יותר שהות בשטח..

כברת הארץ שבה הלכנו השנה היתה מגוונת במיוחד. היו לנו כמה מסלולי ים, צעדנו קילומטרים ארוכים לאורך החוף מג'סר ועד תל אביב וכמה מסלולים מישוריים וטפסנו על הרי ירושלים וירדנו לכיוון .. נענו עם עונות השנה מראשית הסתו והתקצרות הימים ומסלולי חורף והתפעמנו מפריחת האביב ועכשיו אנחנו בשולי הנוף הצחיח של הנגב נוגעים בקיץ... חווים את ההתחלפות הדרמטית של עונות השנה ואת קצב החיים של העונות. עונות של פריחה וקמילה, רטיבות והתייבשות, ירוק וצהוב, לידה וגוויעה – הכל חד יותר וברור יותר.

המסלולים תמיד התחילו בשמחה של בוקר. בחבורות בזוגות או לבד גומאים קילומטר עוד קילומטר. בשלב מסוים של ההליכה, כל הליכה, לא משנה עם מי, ההליכה עצמה, צעד אחר צעד, מטר ועוד מטר, מהסיבוב הזה אל הסימון ההוא, מהסימון על אבן אחת אל זו שעל אבן אחרת – הופכת לעניין עצמו. יותר מהזיכרונות, יותר מהסיפורים. פתאום אין כוח לכלום, לא למה שהיה גם לא למה שיהיה. די, מספיק לדבר. עכשיו הולכים...

כל אחד עם מחשבותיו, אני מנסה להסדיר את הנשימה, לקבוע קצב מתאים לפעימות הלב, נותנת לראש להירגע, לדברים לשקוע, נפתחים רווחים וזה לגמרי לא רע. דווקא שם עולים הדברים החשובים, התחושות המדוייקות. זמן איכות פרטי. יש בהליכה בשביל תיקון. כל מיני תיקונים בעצם. תיקון כעסים, תיקון יחסים, תיקון תדמית.

השביל ונופיו המתחלפים, הצעידה המתמשכת, כל אלה סיפקו לי כל פעם מחדש, מדי יום אושר מתמשך. מה יש בו בשביל שככה הוא מחולל בי? קסמו של השביל בשבילי הוא באפקט המצטבר שלו, ביחסי הקרבה שאני פיתחתי עם הנופים שעברתי בהם, הסימונים לבן כחול כתום שבתחילת ההליכה כל כך התאמצתי לבלוש אחריהם, עם הזמן קופצים ומתגלים במהירות אפילו בלי שאבקש אחריהם. הנה עוד סימן ועוד סימן.. היו לנו מסלולים מדהימים וגם כאלה שמעצבנים ומשעממים אבל עם הזמן ועם זה שההליכה בו הופכת קבועה הרגשתי איך אני מפסיקה להיות שיפוטית כלפיו.. אני פשוט נהנית מן ההוויה של לצעוד בו.

ערב חג השבועות עת הקציר.
הבוקר עבדתי בגינה וחשבתי לעצמי שגידול ילדים דומה לגינה שאני מטפחת.
ואני מתבוננת על הגינה שלי ועל הקציר שלי על הילדים שלי על הדרך בה בחרו, על המחויבות שלהם לעצמם ולחייהם על הנכונות ליצור שינוי בחייהם ועל איך שהם מתמודדים, כל אחד בדרכו, עם מה שנקרא 'החיים', להתפתח, להסתכל קדימה, לפעמים גם לצאת מאזור הנוחות שלהם...
קודם מתחילים בהפיכת האדמה זיבולה והשקייתה ואחר כך בזריעת הזרעים או בשתילת השתילים הרכים שיבטו אחר כך ל"פירות" עתידיים.
אחר כך בא שלב ההשקיה שדורש אורך רוח. אני משקה את האדמה שנראית ריקה מצומח. הזרעים שאני טומנת לא נראים בהתחלה. השלב הזה מצריך סבלנות וגם אמונה וידיעה שאני בדרך הנכונה, להתמיד בהשקיה אבל גם לא להשקות הרבה מדי ולדעת כל הזמן שאני בדרך הנכונה, אני ערנית כל הזמן עד שמגיע הרגע ו... הנבט יוצא מתוך האדמה. וואו! אני עוקבת אחריו בהתרגשות. נבט ראשון יוצא מתוך האדמה, זו נקודת מפנה. התחושה לעיתים היא כמו נס, כמו תינוק שיצא לאוויר העולם ואני ערה ומשגיחה וזוכרת שיש להוסיף ולטפח אותו כדי שימשיך ויעמיק שורשים, ובאמצע גם צריך לנכש עשבים שוטים אחרת הם עלולים לעכב את המשך הצמיחה והלבלוב ולבדוק אם ההתייחסות שלי הולמת את צרכי הגידול של הנבט הרך.. .
והוא גדל ועומד במלוא תפארתו וייחודיותו, והולך בדרכו ובוחר את שנכון לו ומשמיע את קולו במלוא עוצמתו המיוחדת .
ואז מגיע זמן הקציר. הילד שטיפחתי גדל ועכשיו הגיע זמנו להמשיך הלאה בחייו ולקצור את פירות הדרך שעשינו יחדיו. זה הזמן בו הוא מוכן לצאת לעולם ולהיות הוא עצמו. וזה גם הזמן שלי להיפרד, לשחרר ולהשתחרר מתוך אמונה גדולה ובטחון כי בידיו היכולת לחיות את חייו .

ערב שבועות. אני מסתכלת על ילדי. כל אחד נמצא בצומת דרכים אחר. ורואה אותם יצירתיים, יודעים לנהל את חייהם, לקחת סיכונים במידה, מתמודדים עם מה שנקרה בדרכם בדרכים שמעוררות את התפעלותי, ותוך כדי הם גם משפרים את עצמם.. יודעים ליהנות מהחיים...

ואני אומרת לעצמי: וואלה, זה אחלה של קציר

אני תמיד תופסת את המקום האחורי בצד של האולם. צד ימין בדרך כלל.  הזוית הזו מאפשרת לי להסתכל קדימה על מה שמתרחש ועל אלה שלפני. במבט אחד אני קולטת את אלה שמתעמלות בתנועות כאלה מושלמות, הגוף שלהן נראה כל כך מעוצב. כל שריר במקום. סטיה קלה ימינה ואני רואה את זו שחטובה לתלפיות ותמיד לבושה בבגדים שהן המילה האחרונה באופנת הספורט ולידה זו שהקורדינציה שלה לא משהו.. ולידה זו שמתעייפת מהר אבל לא מוותרת לעצמה. ויש את זו שאנחנו אף פעם לא מדברות אבל תמיד עובר בינינו חיוך שכזה.. מרחוק אני רואה את עצמי במראה הגדולה שנמתחת לאורך כל החדר. אני מחפשת זוית שבה אוכל לראות את עצמי ואת התנועות שאני עושה.

ומהזווית שלי שם מאחור, כל הגוש הזה שנע קדימה ואחורה ולימין ולשמאל לקצב של מוזיקה מקפיצה נראה כמו מציאות הזויה. תוך כמה דקות בתוך הזיעה הניגרת, בקושי נושמות, מנסות לשחזר את צעדי הריקוד שלפני דקה למדנו אותן.. הרגליים האלה שכבר מזמן לא עבדו בקורדינציה  של צעדי ריקוד מהירים.. לא מרפות.. לא מרפות.. אחרי כמה דקות הגוש הזה נראה פשוט יפה. התנועות זורמות יותר, החיבורים בין חלקי הריקוד המאולתר הזה חלקים יותר, הרגליים מנתרות בקלילות, המתח מתפוגג, הידיים מצטרפות לתנועה.. פתאום יש פה חגיגה סוחפת שתענוג להיות חלק ממנה. מהזוית שלי שם בסוף אני מרגישה את זה..

כשהתחלנו השבוע, זאת עם הבגדי ספורט אמרה שאין לה אוויר..פתאום שמעתי את עצמי שואלת אותה אם היא רוצה איתי להחליף מקום. היא אמרה שכן והחלפנו. מצאתי את עצמי במקום חדש ולא מוכר. עכשיו אני מול המראה, הכי קרוב שאפשר. בקושי מטר אחד ממנה. עכשיו אני רואה הכל מקרוב בלי הסתרות של אלה שלפני ובלי סינונים של המרחק. לרגע הקרוב הזה מבלבל אותי.

העיניים של כולן מביטות בי מאחור. "שלושה צעדים לימין וקפיצה ואחר כך אותו דבר לשמאל" אני שומעת את קולה של המאמנת מתערבב בתוך המחשבות שלי. אני נסחפת בגל התנועות הזה לימין ולשמאל. המראה שמקדימה והמבטים בגב נבלעים בכל זה.

עכשיו כבר ממש לא איכפת...