עמוס עוז כותב על עצמאות באחד הקטעים היותר מרגשים של "סיפור על אהבה וחושך":

"אבא שלי אמר לי כששוטטנו שם, בליל העשרים ותשעה בנובמבר 1947, אני רכוב על כתפיו, בין מעגלי הרוקדים והצוהלים, לא כמבקש ממני אמר לי זאת אלא כיודע וקובע את ידיעותיו במסמרות אמר אבי, אתה רק תסתכל היטב היטב בן, בשבע עיניים תסתכל בבקשה בכל זה, כי את הלילה הזה ילד אתה כבר לא תשכח עד אחרון ימיך ועל הלילה הזה אתה עוד תספר לילדים ולנכדים ולנינים עוד הרבה אחרי שאנחנו כבר לא נהיה פה.

ולפנות בוקר, בשעה שבה לעולם לא מותר היה לילד לא להיות ישן מזמן במיטתו, אולי בשלוש, או בארבע, נכנסתי בבגדי אל מתחת לשמיכה שלי בחושך. והנה כעבור זמן הרימה ידו של אבא את שמיכתי בחושך, לא כדי לכעוס עלי שאני שוכב לבוש בבגדי-יום במיטה אלא כדי לבוא אלי ולשכב לידי, גם הוא בבגדי-היום שלו שהיו רווים זיעת צפיפות ההמונים, ממש כמו בגדי (ואצלנו הלוא היה חוק ברזל: לעולם, בשום מקרה ובשום אופן, אין נכנסים בבגדי-יום אל בין הסדינים). אבי שכב כך לידי כמה רגעים ושתק אף כי בדרך כלל היה סולד מפני כל שתיקה וממהר לגרש אותה. אבל הפעם הוא כלל לא נגע בשתיקה שהיתה שם בינינו כי אם השתתף בה ורק ידו ליטפה קלות את ראשי. כאילו בחושך הזה נהפך אבי לאמא.

אחר כך סיפר לי בלחש, בלי לקרוא לי אף פעם אחת לא הוד מעלתו ולא כבודו, מה עשו לו ולאחיו דויד נערי-רחוב באודסה ומה עשו לו נערי גויים בגימנסיה הפולנית בווילנה, וגם הנערות השתתפו, ולמחרת, כשהגיע אביו, סבא אלכסנדר, לבית הספר לתבוע את עלבונו, לא החזירו הביריונים את המכנסיים הקרועים אלא התנפלו לנגד עיניו הרואות גם על אביו, על סבא, והפילו אותו בכוח על המרצפות, ופשטו גם מעליו את מכנסיו באמצע בית הספר, והנערות צחקו וניבלו פה, שהיהודים הם כולם כך וכך, והמורים, מצדם, ראו ושתקו, או אולי צחקו גם הם.

ועדיין בקול של חושך ועדיין ידו תועה בשערותי (כי לא היה רגיל ללטף), אמר לי אבי תחת שמיכתי לפנות בוקר, אור ליום שלושים בנובמבר 1947, "ודאי גם לך עוד יציקו לא פעם ביריונים ברחוב או בבית הספר. ואולי הם יציקו לך דווקא מפני שאתה עוד עלול להיות קצת דומה לי. אבל מעכשיו, מרגע שתהיה לנו מדינה, מעכשיו לעולם לא יציקו לך ביריונים רק מפני שאתה יהודי ומפני שהיהודים הם כך וכך. זה - לא. לעולם לא. מהלילה הזה הדבר הזה נגמר כאן. נגמר לתמיד".

ושלחתי את ידי המנומנמת לגעת בפניו, מעט למטה מן המצח שלו, הגבוה, ופתאום במקום המשקפיים פגשו אצבעותי דמעות. אף פעם אחת בחיי, לא לפני אותו הלילה ולא אחריו, אף לא במות אמי, אני לא ראיתי את אבי בוכה. ובעצם גם באותו ליליה לא ראיתי: היה חושך בחדר. רק יד. רק יד שמאל שלי ראתה."

השבוע חזרנו ללמוד בלי אושר.

ביומיום האוניברסיטה הזו היא מקום מנוכר. היא רחוקה ממקום ישוב, נטועה בלב שמורת טבע באופן שלא מתחבר לסביבה, ובאמצעה המגדל הבולט למרחקים ומזדקר לו כמתריס כלפי מעלה. יש בה אוסף של חדרים, ותכניות ואנשים שמתרוצצים מחדר לחדר בלי קשר ביניהם. אבל בתכנית הזו יש משהו אחר. האנשים שמתקבצים אליה, הוויית הלימוד המיוחדת שחלקה שעורים וחלקה סדנאות. הפסיפס האנושי מאד אחר, מאד שונה מן הניכור שבחוץ. החיבורים שנוצרים בין האנשים שכותבים וחושפים את עולמם, תחושת האמון שנוצרת בעקבות החשיפה העצמית – זה דבר מאד מיוחד ומאד מחבר.

כל כמה שאנחנו עסוקים בחשיפה ומביאים את הקרביים שלנו את החדר של הסדנא, ככה אני יודעת כל כך מעט על זה שיושב בכסא שלימיני או לשמאלי. יש בזה צער אבל גם יופי. הצער הוא על כך שהממדים היותר רחבים של האדם ואישיותו הרב גונית והמגוונת, מתגלים רק אחרי שהוא איננו. מצער שזה ככה. אבל במתח שבין הגלוי לנסתר מן העין יש גם יופי. כל ההוויה שלנו בנויה על המתח שבין הגלוי לסודי. בין מה שאנחנו בוחרים לחשוף לבין מה שאנחנו מסתירים. בין מה שגלוי ובולט ומובא בכתיבה לבין מה שמצריך ירידה למעמקים.

כל כותב הוא האנתרופולוג של חייו. בכתיבה שלו הוא מספק לנו הצצה למקומות שרק הוא ראה, כמו הרווח ההוא שבין דלת המטבח לתנור, למקום שאיש מלבדו לא ראה ולא נגע בו. הראיה המיוחדת של הרווח ההוא היא המקום שממנו באה הכתיבה. בתהליך הכתיבה אנחנו לומדים לגעת בכאב שיש ברווח הזה ולדבר עליו. הרווח הזה היה הצער הגדול על האבדן.

השבוע כשחזרנו לשם ללמוד בלי אושר, הרבינו לדבר עליו ולגלות עד כמה מעט ידענו עליו. לא הרבה היה גלוי לפנינו בכל מה שקשור לחייו, למאבק ההישרדות שלו, לחלומות שלו. שברי מידע וקטעים של חוויות חשפו בפנינו את עולמו של בחור צעיר שהתמודד עם קשיים רבים בחייו מאז הפך נכה צה"ל. רק מעט מזה הכרנו.

הפרידה הפתאומית הזו שנכפתה עלינו חידדה מחשבות כמו כמה אנחנו באמת מכירים את הקרובים לנו ומה אנחנו יודעים עליהם. הנפש היא אוסף של כל כך הרבה מבואות וחדרים פנימיים ומקומות שכל כך קשה להכיר אותם, ואיך נדע להכיר אותם? זה כרוך בכאב ובאומץ לרצות להתקרב באמת, לגעת בכאב ולהרגיש אותו. עד כמה אנחנו עושים את זה באמת?

וגם דברנו על ההנצחה ועל המשפחה שלו ועל הקשר שלנו איתם. כשאדם צעיר מסיים את חייו באופן כל כך טראגי, זה משאיר את סביבתו מבולבלת וכואבת ורדופה בתחושות אשמה על כך שהוא איננו ואנחנו ממשיכים לחיות. איך עושים הנצחה באופן רגיש עדין ומדוייק מבלי ליפול למקום הזה של רגשי האשמה?