הרגע שאני הכי אוהבת בטיסה הוא רגע ההמראה, השניות שבין אדמה לשמים, עד שגלגלי המטוס מתקפלות לתוך הבטן פנימה...

זה המצב שלי כרגע. עוד כמה שעות אני ממריאה אבל בסטייט אוף מינד שלי אני כבר באוויר, כבר בתוך ההרפתקה שלנו, שהולכת להיות מוטרפת לגמרי...

המון תכניות: לבקר, לנסוע לראות ובעיקר בעיקר ליהנות

הערב נפגשנו בפורום רחב בבר-מצווה וזו היתה הזדמנות למועצה משפחתית מורחבת וגם להיפרד

קבלנו המון עצות. היו הצעות לכמה כללים בסיסיים.

הראשון: לא להתעצבן. בשום פנים ואופן לא להתעצבן. שלווה זה שם המשחק. אם זה יעבוד...

השעה 10 נקבעה כשעת היציאה לדרך (מובן שזה נתון לשינויים...)

המשפט "אמא תקני לי" מתבטל... (מעניין כמה זמן אני אחזיק מעמד)

נראה מה יעבוד ומה לא...

זהו. מחר בבוקר כבר לא נהיה כאן

וכמו שאומר טליק: תהיו טובים

גם אנחנו מבטיחים להיות טובים... וגם שובבים

הפעם זה יהיה משהו שונה מכל הפעמים. נהיה רק שנינו. רק אמא וילד.

לאכול-לדבר-להריח-לצחוק-לקנות-להשתטות-ללכת-לטייל-להתפעל. הוא אומר ואני בעקבותיו.

לא צריך להגדיר במילים את התענוג הכי-הכי הזה. רק המחשבה על זה לבדה מרגשת אותי בצורה בלתי רגילה. רק אני והוא. נוסעים דרך העיניים שלו. הוא קובע (מישהו אמר משהו על טיול אופניים?) אני עוזרת לבצע....

24 שעות של המון ימים לבד... אני והוא....

ושלא תבינו אותי לא נכון, ההתרגשות קיימת ויש גם לחץ.

וגם רועד לי הפופיק:

שאצליח לעמוד בציפיות שלו, שאדע למצוא את המינון הנכון בין 'לנצל את הזמן' לבין הדרך שלו ליהנות בקצב שלו,
שלא אתקרצץ עליו, שאדע לתת לו את המרחב הנכון לו, שלא אהיה יותר מדי אמא עם משפטים הוריים כאלה,
בלי הטפות מוסר, בלי חינוך, בלי התעצבנויות מכל דבר קטן..

שיהיה לנו כיף ביחד והמון... ושנחזור עם טעם של עוד...

ואם כבר יש לי כמה בקשות:

שאני מאד מבקשת, בטון סמכותי ואסרטיבי, שבשבוע+ הזה לא ירד גשם

ושגם לא יהיה קר

שיהיה GPS (אם כבר...)

שאני לא אתברבר בירידה מאוטוסטרדה, כי לא בא לי לנסוע עד הירידה הבאה ולחזור..

לפני כמה ימים נגמרה לה שנת הלימודים ורציתי לכתוב על המון דברים:

רציתי לכתוב על זה שזו היתה השנה הכי לא פשוטה שעברה עלי, שנה שבה למדתי להבין שיש דברים יותר חשובים מציון עובר במבחן.

ורציתי לכתוב על זה שבשנה הזו גיליתי שלהתייאש זו פריבילגיה שאני לא יכולה להרשות לעצמי. פשוט לא.

ורציתי גם לכתוב על זה שכשאמרתי לו שאני אוהבת אותו, ככה ישר הוא שאל אותי אם זה נכון גם לגבי הפעמים שבהם שהוא לא הולך לבי"ס.

ורציתי לכתוב את הצביטה בלב שזה עשה לי... כי כל כך קל לאהוב אותו כשהוא עומדבציפיות שלנו וכל כך לא פשוט להודות שכשהוא לא עומד בציפיות אז צריך את האהבה הכי הרבה... ואז זה קשה.

ורציתי לכתוב שאני שמחה שהחופש הגדול הגיע כדי שגם לי תהיה הזדמנות לצבור כוחות בשביל השנים הבאות, ויש עוד כמה לפני..

ושלמרות שאני שמחה שהחופש הגיע יש לי פרפרים בבטן מהחופש הזה.

ורציתי לכתוב על הפרפרים האלה שמתחילים מזה שכשאני הולכת לישון הוא רק יוצא ומי יודע מה הם עושים בחסות החשיכה כשהם משוטטים חסרי מעש ברחובות...

ובכל לילה או בכל לפנות בוקר, כשאני שומעת את הדלת נסגרת, אני קצת נושמת לרווחה, עד הלילה הבא..

ואחר כך אני שומעת סיפורים על שיטוטים ליליים ועל שתייה חסרת גבולות ועל מעשי וונדליזם ומתפללת שהוא לא ביניהם...

ורציתי לכתוב על זה שאולי גם אנחנו צריכות לקבל תעודת סוף שנה,

על המבחנים האינסופיים שאנחנו עובריות ועל ההתמדה והסבלנות והגמישות והיכולת לתמוך ולעזור מתי שרק צריך ולהיעלם כשצריך... ועל עוד המון דברים...

וכשבאתי לכתוב את הכל, נגמרו לי המילים....

''שירחוב''   הוא פרויקט שיזמה עיריית ירושלים להעמקת ההכרות של הציבור הרחב עם השירה העברית.
הערך המוסף המתלווה למטרה זו טמון בהחזרת הפופולריות לרחובות ירושלים - הרחובות שאיבדו את חיוניותם בשנים האחרונות,

ולפזר עליהם מעט מאבקת הקסם של השירה העברית.

המון שירים יצאו לרחובות העיר ירושלים על גבי עמודי תאורה, תחנות אוטובוס, חלונות ראווה ועוד.

אני לא יודעת אם השירים עוד שם, אבל אפשר להיפגש איתם באתר הזה במסלולים הוירטואלייים השונים.

פשוט יפה