ומחדשות המזוודות:
מזוודה אחת (שלי) הגיעה אתמול.
המזוודה של חברתי תגיע מחר.
למעשה היא כבר הגיעה אבל נפגוש אותה רק מחר בעיר הבאה שאליה נגיע שנקראית צ'אנדיגאר
ובזה למעשה הסתיים סיפור המזוודות.... לכל מי שתהה.
הדבר הכי מעניין מבחינתי היה להיווכח כמה דברים מיותרים הבאתי עימי להודו.
זה מה שנקרא שיעור מעניין בחיים.

לא יודעת מתי יהיה אינטרנט בעברית בפעם הבאה.
בינתיים חוגגת על זה.

דרמסלה
קצת למטה מגג העולם. מקום מושבו של הדלאי למה ורבים מגולי טיבט.
דרמסלה נטועה לה בנוף הררי משגע.
העיר פרוסה על פני גבעות רבות ולא ניתן בכלל לאמוד את הגודל שלה.
בכלל, כל המושגים שלי על עיר הלקוחים מן העולם המערבי מקבלים פה שינוי .
הערים פה מתרכזות ברחוב העיקרי שבו מתנהל לו גם השוק ומאחור נמצאות שכונות המגורים והאזורים
החקלאיים האחרים.
מזג האוויר שונה. קריר. יורד הרבה גשם. מפעם לפעם הגשמים נעצרים אבל מתחדשים לאחר כמה שעות.

יש פה המון ישראלים. הגיל הממוצע הוא בין 25 ל-28.
אנחנו נתקלות פה במבטי פליאה של הצעירים, השואלים אותנו אם באנו לבקר את הילדים שלנו.
תשובתנו כי באנו בלי הילדים ולא בגלל הילדים מזכה אותנו בקריאות התפעלות כמו: “בחיים לא הייתי חושב שאמא שלי תבוא להודו. כל הכבוד לכם…” ובאמת, גם אני חושבת כך.
הבילוי העקרי פה הוא שיטוט במקדש של הדלאי לאמה ובכל האזור שמסביב. וכן בשוק המקומי שבו יש המון עבודות אמנות שמקורן בטיבט ובקשמיר.
מעניין, שמתי לב לב שלעמים נרדפים יש בדרך כלל אמנות מאד צבעונית ובולטת כאילו באה להכריז כעל עצמה: “הנה אני כאן למרות הכל..”
ברחובות רואים פה המון נזירים. לא כולם בעלי מראה מקומי, חלקם אנשים שבאו מארצות אירופה וארה”ב ומצאו את יעודם בדת הזו. יש פה פסיפס מעניין של אנשים ושל צבעים.

והמזוודה?
אחת מהן תגיע כנראה הלילה
כנראה שזו המזוודה שלי.
השנייה – טרם אותרו עקבותיה
.זו המזוודה של חברתי.

גם הזוגיות (שלי ושל חברתי) בינתיים טובה. אנחנו מאד נהנות ביחד.

תודה על התגובות שלכם. הן היו מחממות לב ובגללן אני שוב פה.