זמן לעצמי

פעם היה לי זמן לעצמי, זמן פרטי, שאותו יכולתי למלא כמו שאני רוצה

אני מנסה להיזכר מתי הפך הזמן שלי לזמן של כולם. מתי הופקעה ממני הזכות לזמן פרטי משלי.

מתי זה בדיוק קרה שתחושת הזמן האישית שלי נעלמה כמעט לחלוטין?

הצורך בזמן משלי מביא אותי לפעמים לחפש בעקשנות אחר זמן כזה. רגעים שיהיו רק שלי. פרטיים.

זמן פרטי מתקשר אצלי איכשהו למקום פרטי

אמנם יש לי בבית מקומות שהם רק שלי: החדר שלי והמחשב שלי והספרים שלי

אבל גם בהם כבר לא מתקיימת התחושה הזו

המקומות האלה הופקעו ממני והפכו של כולם

וגם הזמן שלי כבר מזמן הוא לא שלי. הוא הפך נחלת כולם.

זו חוויה מאד מתסכלת שבה מתקיימים באותה העת התשוקה לזמן פרטי ואי היכולת להיות בו

לפעמים הגוף שלי מגרד כולו מרוב צורך להיות לבד

אני מרגישה שהצורך בזמן עם עצמי הוא לא רק צורך שלי אלא הוא צורך קיומי

זמן כזה של לבד, מאפשר לי לחזור רגועה יותר, ונדיבה הרבה יותר לעצמי ולאחרים

בזמן האחרון, יש לי מצב רוח נהדר...

אוסף של כל מיני דברים נחמדים שעוברים עלי, ככה בלי תכנון...

בשביל שיהיה לי מצב רוח טוב אני לא צריכה הרבה:

קצת נחת מכל מיני דברים שאני מטפלת בהם כבר תקופה ארוכה וכעת מניבים פירות, פגישות עם אנשים שנחמד לעבוד איתם, אופקים חדשים שנפתחים, דרך חדשה באופק קורצת לי...

כל מיני דברים שמשעשעים אותי

אני מלאת אנרגיות

כשאני מאושרת מתחשק לי לצעוק את זה לכל העולם, אבל זה לא ממש נעים...

מה אני עושה כל האנרגיות האלה?

זה זמן טוב לכל מיני מהפכות. סדר בכל מיני מקומות שמזמן רציתי ולא יצא..

בזמנים שכאלה, אני כמו מנוע טורבו. זורקת, מסדרת פינות נשכחות, שוקעת בדברים ישנים...

האנרגיות האלה טובות לספורט ובמיוחד לשחיה. ההישגים ביום כזה הם פשוט אגדה.

סיבוב בטבע, בגינה לעקוב מקרוב אחר שארית הפריחות..

שיחה עם חברה, פנים אל פנים או לשקוע בשיחת טלפון כזו שלא נפסקת...

אם נורא בא לי אז מצב הרוח הזה טוב לכל מיני יצירות במטבח... מרקים מהבילים (בחורף) ומיני מאפה שממלאים את הבית בניחוח משגע...

והכי הכי כיף, זה לקחת את המתבגר שלי לסיבוב קניות....

איזו חגיגה אנחנו עושים ביחד – אם הוא נענה לבקשתי ומקציב לי קצת זמן לבילוי איתו...

זה מצב של מרוויחים בלבד....

נוריקו כתבה על זה פעם, מזווית אחרת.

על מערכות היחסים הנרקמות בין אנשים המסתובבים בבלוגים.

קל להיות אמא של "כן"

כולם אוהבים אותך, סוגדים לך, הערצת ההמונים (קרי: בני הבית) נתונה לך באופן אוטומטי.
זכייה בטוחה במקום ראשון בתחרות "אם השנה".
את נורא פופולארית. זוכה בכל הסופרלטיבים שבעולם.

את זוכה להצהרות אהבה מקיר לקיר: "אני מת עליך" "החברים שלי אומרים שאת קולית" "את הכי טובה  בעולם"
את מקבלת המון חיבוקים. נשיקות עפות באוויר

כולם מסתובבים בבית מרוצים, חיוך מאוזן עד אוזן.

רק מהמחמאות אפשר להשתכר

איזה כיף...

קשה להיות אמא של "לא"

את לא ממש רוצה לשמוע את מה שלא נאמר בקול אבל את רואה את זה במבטים.

מיד את הופכת ללא רלוונטית, לאחת שלא מבינה כלום. לאוייבת העם. את מושמצת.

המשפטים שעפים לעברך הם בסגנון הזה:  "לכל החברים שלי מרשים" "את לא מבינה כלום" "מי בכלל רוצה לדבר איתך" "תפסיקי לחפור" "לא רוצה לשמוע אותך" "אני מת כבר לעזוב את הבית"

באוויר יש המון כעס. הכעס נשמע כל הזמן, בשיחות הטלפון, בדיבור איתך, בחוסר ההיענות.. בחיתוכי הדיבור ובמשפטים קצרים

פרצופים כועסים מסתובבים בבית. מתסגרים בחדרים

אווירה של מועקה. אפשר לחתוך את האוויר בסכין.

מי צריך את זה?