הבחינה האחרונה בתואר. רק המחשבה שיותר היא לא תראה את האולמות הגדולים האלה עם המשגיחות האלה עם הפרצוף האטום.. רק המחשבה על כך גרמה לה להיות שמחה באופן מיוחד. עוד 3 שעות והכל יהיה מאחוריה. עכשיו כשהרגע הזה הגיע פתאום הוא נראה כל כך לא חגיגי. היא רק צריכה לצלוח את השעות האלה בהצלחה ואז.. ואז... האושר נראה כל כך קרוב. במרחק נגיעה ממש.

גל של חום הציף אותה בכניסה לאולם. אלוהים אדירים. היום הכי חם בשנה והמזגנים לא עובדים. כל רגעי האושר שהציפו אותה לפני דקה נעלמו. איך בדיוק היא עוברת בשלום את השעות הבאות? מי בכלל מסוגל לחשוב בטמפרטורות כאלה?

את הדרך הביתה המכונית שלה כבר עשתה לבד. זו הפעם האחרונה. הראש שלה עושה ספירת מלאי. סופית הפעם. לא עוד ימי ראשון ברכבת דחוסה דרומה חצי עומדת חצי ישנה. ולא עוד פעם ויכוחים על 'של מי התור לנקות את השירותים?' ומי מוריד את הזבל ו'תפסיקו כבר להשאיר את הכיור מלא כלים' ושבתות בתוך הספרים והמחברות. ומעבדות ומבחנים ותאריכי הגשה ועוד סמסטר נגמר ועוד עונת בחינות ותכף החדש והיא בכלל עוד לא הספיקה להתאושש מהקודם...

היא שמה לב שעכשיו היא נוסעת בתוך הנוף הירוק של השדות. חם נורא בחוץ אבל זה כלום לעומת החום של האושר אצלה בלב כשהיא חושבת על הבית. לחזור כל ערב הביתה. להתחבק איתו. לישון ביחד כל השבוע. ללכת לסרט מתי שמתחשק. לשבת אחר הצהרים בגינה עם הכוס קפה מבלי למהר. אוכל של בית ומקלחת של בית וקצת פרטיות...

הטלפון צלצל לה לתוך המחשבות.
"מה קורה?" שאל
"התעכבתי קצת בדירה. ארזתי ולקחתי איתי את כל מה שיכולתי" ענתה.
"יופי. אני מחכה לך לצהרים. מתי את חושבת שתגיעי?"
אחרי חצי שעה בדיוק הופיעה בפתח הדלת ממהרת להימלט מהחום שבחוץ אל קרירות המזגן. בפתח התחבקו ארוכות. החיבוק שלו לא הצליח להסתיר את השולחן של ארוחת הצהרים. שולחן לשניים. ואז היא שמה לב שהיא רעבה.

למנה הראשונה הוא הכין פטריות ממולאות בגבינת עזים ובצל ירוק וכוסברה בקארי יחד עם פוקצ'ה ולמנה העיקרית הוגש רוסטביף מאנטריקוט כשלצידו פירה מתובל בבצל ושום מטוגנים ביין והקינוח... היא אוהבת קינוחים במיוחד. לקינוח הוא הכין סופלה... כזה שטעמו נימוח בפה... (שווה להשקיע בקניית ספרי בישול לחבר'ה הצעירים האלה...הם יודעים להוציא מהם את הטוב. הכי טוב)

לנימוח בפה הזה היה טעם קצת משונה...לשנייה משהו שם לא כל כך התאים... אבל רק לשנייה. תוך שנייה היא הבינה שהסופלה עם הטבעת שבתוכו היו רק תפאורה לשאלה שרצה לשאול.
מרוב התרגשות לא שאלתי אותה מה היא ענתה... אבל יש לי הרגשה שאחרי שהיא גמרה להתרגש היא אמרה לו: "כן" בקול אוהב...

_____________________________________________________
לא לדאוג. אני נוסעת לחופשה של כמה ימים. למקום אקזוטי וחם ולח שקוראים לו בייג'ין.
איך הגעתי לשם? זה סיפור ארוך. מבטיחה לספר כשאחזור

ביום של הניתוח התקשרת אלי כבר ב-7 בבוקר. חשבתי לעצמי שאת חברה כל כך מחבקת. שאת מתרגשת ממש כמוני.

אחר כך הבנתי שזה בכלל היה משהו אחר. רצית להגיד לי שבלילה גנבו לך את הטלפון ודאגת שלא אמצא אותך זמינה כשאצלצל בבוקר. שלא אדאג.

כשהתעוררתי למחרת בבוקר מצאתי אותך דואגת. היה בדאגה הזו משהו מאד מרגיע. הרגשתי שאני יכולה לאפשר לעצמי שתדאגי לי. אני לא בטוחה שאני יודעת להסביר את זה אבל מאז שאמא שלי איננה הדאגה שלך היא הכי דומה לשלה. וזה היה נעים להרגיש ככה. להתמסר לזה.

אחר הצהרים מצאתי אותך במפתיע, בבית החולים אחר. לא ידעת להגיד לי הרבה. זה היה בנזוגך. היית מבולבלת משהו והבנתי שהמצב לא טוב. לא טוב.

החדשות בבוקר היו לא בכלל טובות. תוך כמה שעות הכל נגמר.

ועכשיו אנחנו מתחלפות בתפקידים. אני דואגת לך. מאד דואגת לך.

קשה לי עם זה שדווקא בשעות שאת כל כך זקוקה לי, אני לא יכולה להיות לצידך ממש ולחבק אותך בדיוק כמו שעשית לי.

אני חסרת מנוחה

ואני לא מוצאת לי מקום

אני כואבת

ונפוחה

ומצחיקה

קשה לי לשבת

וקשה לי לשכב

אני לא ישנה טוב

ואין לי תיאבון בכלל

הראיה שלי מטושטשת

אני לא מסוגלת לקרוא

אין לי חשק לכתוב

הטלוויזיה לא מדברת אלי

אין לי סבלנות לשום דבר

אני לא נחמדה בכלל

אין לי סבלנות לדבר

ולא לענות לטלפונים

ואין לי חשק לספר איך היה ואיפה כואב לי

הזמן עובר לאט וזה מוציא אותי מדעתי

אבל אני בבית

ואני בטוחה שכל יום יהיה יותר טוב