בשבועיים האחרונים זה מה שאני עושה. במקום לשקוע בדיכאון מקומי ולהתמסר לסערות התקופה האחרונה ולשאול את עצמי כל מיני שאלות של למה וכמה, התמסרתי ללוח החוגים של המכון כושר ללא תנאי. שנים שאמרתי לעצמי שיום אחד כשיהיה לי זמן.. עד שה'יום האחד' הזה התייצב בפתחי בלי הודעה מראש. בהתחלה הלכתי רק על טעימות פה ושם. כשראיתי כי טוב התמסרתי בלי הבחנה לכל מה שבא. על הבוקר הייתי בודקת את האופציות ובוחרת. התחלתי בעיצוב וחיטוב, ועברתי לעיצוב דינמי ועיצוב סטטי ואחר כך נרגעתי על המזרון בפלדנקרייז עם פנינה, ובערב עשיתי ספינינג וקיקבוקסינג עם יוחאי ואירובי מדרגה עם גלית ועיצוב דינמי ובטן עם חגית ולא נחתי ולא שקטתי עד שגמרתי את כל הלוח.

אח, העולם הזה מלא הפתעות. חוץ מלמדוד את כוח הסבל שלי ואת יכולת המתיחה של השרירים שלי (מתי הם בדיוק הספיקו להתכווץ?) ולגלות את הכוחות הטמונים בי, גיליתי את הזוקפים ואת שרירי התאומים ואת הארבע ראשי ואת שרירי הצד ואת שרירי הבטן התחתונה ועליונה. בסופו של יום כבר הייתי כבר כל כך מעוצבת ועייפה שלא היה לי כוח לשמוח על ההישג. החדשות הטובות הן שכל האובר דואינג הזה שיפר פלאות את שנת הלילה שלי וסילק באחת את הדאגות מהחלומות שלי. עם הדאגות של היום אני מתמודדת יותר בקלות.

בשיעור המתיחות האחרון, ברגעי ההרפיה מצאתי עצמי שוקעת בתנוחת 'כרטיס בכיוון אחד לארץ החלומות'. מרחוק שמעתי את המדריך "רגל ימין ישרה באוויר, רגל שמאל ב-90 מעלות, להחליף, להחליף, להחליף, שמאל, ימין, שמאל ימין" כשאני הולכת ושוקעת לתוך ה'שמאלימין שמאלימין' ומוצאת עצמי מחוללת בריקוד זוגות 'שמאלימין שמאלימין' עם מישהו שאוחז אותי באחזקת ריקוד נמרצת, תוך שאנחנו מתאמים את התנועות ברגליים.  "לא להפסיק" צועק המדריך "לא להפסיק" אני אומרת לאוחז בי. "תתאמצו עוד קצת" הוא לוחץ "תתאמץ עוד קצת" אני אומרת, "לי כבר אין כוח להתאמץ". לשניות ארוכות מצאתי את עצמי מחוללת ומרחפת על רחבת הריקודים, בהרמוניה נהדרת עם זה בזוגי למחול הזה, נסחפת לגמרי במוזיקה של תנוחת ההרפיה. שרירי הבטן הזועקים ואולם ההתעמלות המיוזע נעלמו לחלוטין. עד שהמוזיקה פסקה... והייתי צריכה לנחות.

שעות אחר כך עוד הייתי עטופה במחשבות על הריקוד שבא אלי באמצע שרירי הבטן (התחתונה אלא מה..?). שיטה טובה לעקוף את מגבלות הגוף וגם לעשות משהו לרוח... זה לא שהימים נעשו יותר טובים. ככה הדרך לעבור אותם נראית אפשרית יותר.

לפני שבוע הטירונות הסתיימה. אנחנו לא באנו לטקס הסיום כי הוא לא היה שם. עשרה ימים לפני הסיום הוא החליט שדי לו, לקח את הרגליים וברח הביתה. בשמונה בבוקר של יום חמישי אחד בסוף שבוע שבו הוא לא היה אמור להגיע הביתה, הוא הופיע בדלת, מאובק ומיוזע כשעיניו אדומות מחוסר שינה והודיע לנו 'לקרבי אני לא חוזר'. הוא נשמע נחוש ובאותה נשימה גם הצהיר שידוע לו שהוא יחטוף על זה והוא מוכן לשלם את המחיר, כל מחיר שיידרש, כולל משטרה צבאית שתבוא לקחת אותו מהבית.

מאז הוא לא חזר לצבא.

המפקדים שלו מצידם עשו כל מיני ניסיונות להידבר איתו, בהתחלה היו הרבה טלפונים. רצון להבין מה קרה. לאט לאט הקשר הזה הלך ודעך. קודם הם ביקשו לדעת שהוא הגיע בשלום והכל בסדר. אחר כך, זה עבר לאיומים שאם הוא לא חוזר אז הוא מסתבך (כאילו שהוא לא ידע) אחר כך זה עבר לכל מיני ניסיונות הידברות. את כל מה שהציעו הוא דחה. הוא מצידו לא רצה להמשיך שם יותר והבין שבדרכי נועם הוא לא ישיג את זה כי יש לו פרופיל קרבי ועד לרגע הבריחה הוא גם היה חייל די טוב...

ואת לכי תתמודדי עם זה. בלי שתתכונני פתאום כל תמונת העולם הבטוח שלך נפרדת לחלקים חלקים כמו בפזאל וכל חלק בפאזל הזה עומד למבחן. מאיפה מתחילים להתמודד עם זה? מלכתחילה היה לי ברור שהדרך הנכונה היא שהוא יחזור לצבא מהר ככל האפשר ויפתור את בעיותיו בדרך שבה פותרים בעיות בדרך כלל, בהידברות. הוא חשב אחרת. הוא חשב שאם הוא ישאר בבית הוא יצליח להפעיל עליהם לחץ ובסוף הם יוותרו עליו. היו לו חישובים, היו לו הערכות, הוא אסף מידע, הוא למד את הנושא לעומק. ובעיקר היה פה פער בין מה שאני חשבתי שצריך לעשות לבין הדרך שבה הוא בחר. הוא חשב שבאמצעות הלחץ שהוא מפעיל ע"י זה שהוא ברח, הוא יצליח לגרום להם לשנות את התכניות שיעדו לו. אנחנו חשבנו שצריך ללכת במסלול של הידברות.

לא ידעתי איך מצליחים להתחבר ממקומות כל כך שונים מהותית.היינו בקונפליקט. היה לנו קושי לקבל את הדרך שלו, ניסינו לשכנע אותו לפעול כמו שהם מציעים, הוא סרב, כל הזמן שידר חוסר אמון בהבטחות הצבא, מאוכזב מחוסר התמיכה שלנו בעמדתו ומחוסר התמיכה בדרך שבה נקט. הפער הזה נמצא שם כל הזמן. הוא בשלו ואנחנו בשלנו. היה גם קושי להידבר איתו. בימים הראשונים היו לנו שיחות. ניסינו להבין מה קרה, לאן זה הולך, מה התכניות שלו... יותר סימני שאלה מתשובות. ככל שנקפו הימים, הטלפונים מהצבא התמעטו, השיחות שלנו התמעטו גם. הוא הלך והסתגר. גם אנחנו. כל אחד התבצר בעמדתו. אפשר היה לחתוך את המתח בסכין. בקושי נפגשנו לארוחות. כשנושאי השיחה בארוחה לא מצאו חן בעיניו הוא היה מסתלק.

"כאשר אני מפחדת/ אני זוקפת את ראשי/ ושורקת נעימה עליזה /כך שאיש לא יחשוד /שאני מפחדת" ככה שרה אנה האומנת במחזה אנה ומלך סיאם. כשאני מפחדת, אף נעימה עליזה לא מצליחה להסיט את מחשבות הפחד מן הראש שלי. במשך היום אני עוד איכשהו הצלחתי להסתדר עם זה כשאני מעסיקה את עצמי בכל מיני מבצעים ופעולות. עד שהגיע הלילה. בלילה היה לי קשה לישון. המחשבות שלי היו חדות, חשתי בשבריריות החיים. עכשיו זה לא רק אני. מצאתי עצמי תלויה בכל מיני גורמים עלומים שמסביב בסוג של תלות הדדית שלא יכולתי לפרק אותה. התחדדה אצלי הידיעה שהפעם לא מספיק לסמוך רק על עצמי ואני חייבת להישען על אחרים. אבל על מי?

בכל המצב הזה, הזמן נע קדימה בקצב שלו מבלי להתחשב בכלום. מבחינתנו לזמן יש משמעות עצומה. כשאתה נפקד המונה של הזמן דופק. כל יום נספר, כל דקה נחשבת, החשבון הולך ותופח ועימו הידיעה שרגע התשלום לא יאחר להגיע. גובה התשלום קשור במספר הימים שאורכת הנפקדות.

אחרי תקופה ארוכה, מסתמן כרגע פתרון שהוא מוכן לשקול. לראשונה מזה ימים הוא מוכן להקשיב. הבעיה היא שביסודו של כל פתרון מונחת העובדה שעליו להישפט ולהיענש על הבריחה ועל הנפקדות. יש לזה שם "למען יראו ויראו"

השיפוצים נגמרו. עכשיו תקופת ה'אחרי השיפוצים'. עכשיו אנחנו מגלים את כל מה שלא גילינו בזמן, כי הם אנשים נורא נחמדים..

למשל: בקשנו מהם לבנות קיר מפריד ברוחב 90 ס"מ. הסתבר שהם בנו קיר ברוחב 80 ס"מ. זה יותר נוח בחישוב רוחב הבלוקים (שרוחבם 20 ס"מ). 90 ס"מ היה עושה להם עבודה יותר קשה. צריך לחתוך, להתאמץ ליישר, בקיצור בלגאן. הם החליטו ש-80 ו-90 זה אותו דבר, ואנחנו לא בדקנו. 10 ס"מ זה משהו שבעין בלתי מזויינת לא רואים. להם זה עשה את הכל יותר פשוט. כאילו מה זה משנה? אצלנו זה השפיע על התכנון. עכשיו כבר אי אפשר לשנות. מרגיז.

הבית אמנם כבר לא מאובק וכבר לא פרוץ לרוחות, וכבר אפשר לסגור את הדלת ולהסתובב יחפה מבלי לדרוך על שאריות של בטון, אבל החדרים האחרים עוד מלאים בחפצים שפינינו מחדר העבודה, הכל בגלל הפאנלים.

את החיבור בין הפאנלים לקיר שאמור להיות בשיפוע מדורג כדי שלא יצטבר שם אבק ולכלוך הם עשו בצורת מדרגה. על זה לא ויתרנו ואמרנו להם לבוא ולתקן. עכשיו אנחנו מחכים שיהיה להם זמן לבוא ולתקן. כעת זה כבר אחרי שגמרנו איתם את החשבון. נראה כמה זמן זה יקח... ה'נבוא ביום ראשון', ועוד לא ברור לנו בכמה עבודה מדובר. (על הלכלוך אני כבר לא מעזה לדבר...)

הסיפור עם הפאנלים מעכב אותנו מלסדר את החדר ולהחזיר אותו לתפקודו הרגיל כחדר עבודה. המראה הזמני הזה, הסטרילי משהו של החדר, שכמנהגם של חדרי עבודה היה תמיד עמוס לעייפה, הוא מרחיב לב. אבל ביני לביני אני מודה שככה, עם השולחן באמצע והמחשב עליו, זה עושה אותו חסר ייחוד. אני אוהבת את החדר הזה יותר עם כל התמונות והקלסרים והדפים שלי מסביב. וגם עם הבלגאן. יש משהו חמים ומאד אנושי בבלגאן.

אבל... to make the long story short יצא מזה דווקא משהו חיובי. עד שנצליח להתארגן עם הסדר, התפרענו במחשבות ובתכנונים ובהחלטה של רגע החלטנו להעביר את הספריה שהיתה בחדר העבודה לחדר המשפחה. ואז דברים התחילו לצאת לגמרי משליטה. באופן חיובי כמובן. רק באופן חיובי, ועל זה בפעם אחרת כי אני בחופש ובהחלטה של רגע גמרתי אומר ללכת לשיעור עיצוב וחיטוב של דניאלה ואם אשב ואמשיך להרהר פה את מחשבותי על הכתב לא אגיע בזמן...