השבוע מצאתי בתיבת הדואר שלי פתק שמזמין אותי לבוא לסניף הדואר ולקבל מכתב רשום. כשמדובר ב'רשומים', הרגשות שלי מעורבים.. הם כמעט תמיד מבשרים שמשהו לא נעים שעומד להתרחש עלי. הזמן שבין מציאת הפתק עד שיפתח סוף סוף סניף הדואר ואוכל לדעת במה מדובר – הוא תמיד אוסף של מחשבות וכל מיני תרחישים אפשריים על 'מה זה כבר יכול להיות..' ומניסיון...? זה תמיד משהו גרוע: קנס שלא שילמתי בזמן ותפח לו לכדי הודעת איום "אם לא תשלמי ננקוט בצעדים משפטיים.." או תזכורת ממס הכנסה או לכי תדעי...

בקיצור, למחרת בבוקר התייצבתי בסניף הדואר רק כדי לגלות שאיזה בנק מודיע לי שאני חייבת לו הרבה כסף ושאם לא אפרע את חובי תוך פרק זמן סביר.. אז הם יהיו רשאים וכו' וכו'. בהבזק של מחשבה ניסיתי להיזכר ממתי יש לי יחסים עם הבנק הזה שכתוצאה מהם יכול היה להיווצר חוב כספי.. . הפכתי שוב ושוב את המכתב הזה, אולי אגלה איזו טעות, אולי חוסר התאמה בין השם לפרטים אחרים וכו'.. כלום. הכל נראה בסדר חוץ מהחוב.

חשבתי ששיחת טלפון אחת אל הבנק תבהיר את הטעות ותסדר את הכל. 4 ימים תמימים ניסיתי לגלות איך מפצחים את חומת ההודעות המוקלטות, ומגיעים לדבר עם מישהו מהבנק - ולא הצלחתי. הבנק הזה נמצא בעיר אחרת רחוקה ממקום מגורי ולא כל כך בא לי לנסוע במיוחד לשם. אחרי ארבעה ימים החלטתי לשלוח להם פקס והודעתי להם שלמיטב ידיעתי הם ואין לי שום חוב אצלם ושיחפשו את החברים שלהם במקום אחר. זה לקח רק כמה שעות עד שאנה מהבנק הופיעה אצלי על צג הטלפון.

הבנקים יש להם שיטה, הם מתנהגים כאילו הם בסדר ורק את לא.. היא התחילה את השיחה בדרך דומה  "אנחנו מחפשים אותך כבר כמה ימים..." כמה ימים...? אני שואלת אותה, בהבזק אחד של מחשבה הבנתי שכל הטלפונים מ'מספר לא מזוהה' היו כנראה מהבנק.

אחרי כמה דקות התבררה לי התמונה כולה. מהבנק הזה, שאינני לקוחה שלו, לקחתי לפני שנתיים הלוואה. נראה שארעה איזו תקלה עם הפרעון ולטענתה הכסף לא עבר אליהם. אבל.. אמרתי לה, אתם שולחים לי באופן קבוע הודעות שהכל בסדר ושההלוואה נפרעת באופן סדיר ובהוראת קבע מהבנק שלי. תוך כדי שיחה נזכרתי שרק לפני כמה ימים קבלתי מהם הודעה על כל התשלומים שהועברו אליהם. 'איך את מסבירה את זה?' שאלתי אותה.. מובן שלא היו לה הסברים.

והמכתב החצוף הזה ששלחתם לי בדואר רשום? שאלתי.

זה בגלל שחיפשנו אותך בטלפון כמה ימים ולא הצלחנו ליצור אתך קשר היא ענתה

למספר חסוי את קוראת ליצור איתי קשר? תמהתי 'למה לא השארת הודעה במשיבון? 'יש לכם שיטות מאד מוזרות להגיד ללקוחות שלכם שאתם מחפשים אותם..'

בבית ניסיתי להתחקות אחר מעללי הבנק. עברתי ביסודיות על כל הניירות. קודם בדקתי את כל הדואר שקבלתי מהם. הדיווחים העידו שהכסף עובר בצורה מסודרת, מידי חודש בחודש, מהבנק שלי אליהם...  אחר כך הלכתי לחשבון הבנק שלי ולהפתעתי גיליתי שהם צודקים. במשך חודשים ארוכים נפרעו רק שתי הוראות קבע מתוך שלוש שקבלו ממני ונכון לעכשיו אני באמת חייבת להם כסף. זה כבר הצדיק נסיעה לבנק.

הבכיר בבנק שאיתו נפגשתי ניסה להלביש את זה עלי. הבלגאן הוא כולו שלכם, החזרתי לו. אני  ספקתי לכם הוראת קבע וכל מה שקרה מאז הוא באחריותכם, יותר משנה אתם מתנהלים כאילו שהכל בסדר ואפילו ממציאים לי אישורים שהכל תקין. לפני שבועיים הבנתם שיש לכם בעיה...ומאז אתם מתנהגים אלי בגישה מאד מוזרה ומאיימים עלי. אחרי שהוא התפתל, הוא הסכים להודות שצורת הפנייה אלי קצת סתרה את הגישה שאני חשובה לבנק..

עכשיו התחלנו לנהל מו"מ על הדרך שבה אחזיר את הכסף. היתרון שלי עליו שהוא לא היה בקיא בפרטים ואני לעומתו למדתי היטב מה קרה שם והיה לי ברור שמדובר בטעות שלהם ולכן לא הסכמתי לשום פתרון שיהיה לרעתי. הוא הציע כמה אפשרויות אבל אף אחת מהן לא נראתה לי. גם אני הצעתי כמה והוא אמר שהוא צריך לבדוק. ידעתי מה הפתרון הרצוי לי אבל רציתי לבדוק כמה הבנק יכול לבוא לקראתי. סוג של חלון הזדמנויות. אמרתי לו שאחרי התשובות שלו אקבל החלטה והלכתי.

אני אוהבת את הנסיעות הביתה. בדרך יש לי הזדמנות לשחזר את כל מה שקרה ולבחון את הסיפור מכל הזוויות. הייתי מרוצה מאד. בבוקר התחלתי ממצב של אחת שלא בסדר ואחר הצהרים כבר היו מוכנים לנהל איתי משא ומתן כמעט על כל אופציה אפשרית ..  

אבל למדתי עוד דברים. למשל שגישת השירות ועם הפנים ללקוח וכו' זה חרטה. דיבורים בלבד. ברגע האמת הבנק מתנפל עליך כמו איזה כלב דוברמן ורק מחכה לנעוץ בך את שיניו, כשמאחוריו מחכה סוללה של עורכי דין וניסוחים משפטיים מפולפלים. ושלמרות שהם נראים מסודרים, בבנקים יש בלגאן והוא לא תמיד לרעתך..אבל אין הפי אנד. בסוף צריך לשלם... כאילו יש גבול לזה שאת צודקת.. וגם - שלא תמיד הבנק קובע את כללי המשחק. אם עשית שיעורי בית נכונים ולמדת היטב את הנושא, יש על מה לדבר, כולל על זה שריבית הפיגורים וכל הקנסות נעלמים בשניה, כבמטה קסם...

נגיד שהיה לי שבוע שהייתי יכולה לעשות בו מה שאני רוצה..

בשבוע הזה הייתי הולכת לישון מתי שאני רוצה וקמה מתי שאני רוצה, הולכת לאן שאני רוצה וחוזרת מתי שבא לי בלי לדפוק חשבון לזמן.

שלאף שטונדה כל יום. חובה.

חלק גדול מהיום הזה היה מוקדש לצפייה בכל הסרטים שאני מקליטה ביס מקס ואף פעם אין לי זמן לראות.

נפגשת עם כל החברות שלי, במיוחד אלה שתמיד אנחנו אומרות "כשיהיה חופש נקבע להיפגש" אבל בסוף אנחנו לא עושות את זה. אחרי הקפה והפטפוטים היינו הולכת לסרט / מופע מחול/ הצגה, או סם לשבת באיזה מקום לתוך הלילה...

עושה סוף סוף את הקעקוע שאני מתכננת כבר שנים. (אפילו הציור של הקעקוע מוכן אצלי כבר מזמן).

הולכת לים.. יושבת על החוף עם ספר, מפעם לפעם נכנסת לים להתקרר ולשחות ושוכחת מכל העולם.

מפרגנת לעצמי שבוע של קורס צלילה, אחר כך מבלה קצת בתל אביב וגם בירושלים ונוסעת לסוף שבוע לחו"ל.. לשטרסבורג למשל, שלא נבזבז הרבה זמן על הטיסה..

....................

וואלה, זה בדיוק מה שאני הולכת לעשות היום. אחרי שאגמור לכתוב את הפוסט הזה ועוד כמה דברים קטנים, אלך למכון כושר אחר כך אסע להיפגש עם חברה, נלך לשמוע הרצאות ולהשתתף בסדנא בנושא גבולות הסופרוויז'ן (כן.זה מעניין אותנו). אחר כך נלך לאיזו הצגה, נלך לאכול משהו.. נקשקש עד אמצע הלילה ונרדם באמצע המשפט.. מרוב עייפות... בלי שאף אחד יחפור לנו על מותר ואסור..

תקופה ארוכה אני מרגישה שחיי נכנסו ללופ. דברים חוזרים על עצמם, העבודה נעשית קצת שגרתית, אני כבר פחות מתרגשת מההתחלות החדשות, אלה שבדרך כלל מאד הלהיבו אותי. כמה מנהלים שעבדתי איתם פרשו או יפרשו במהלך הקיץ, אחרים יבחרו במקומם. בינתיים הכל נעצר. בישיבות סיכום השנה שעשינו אפשר היה לחוש בהבדל בין מי שדרכו תמה למי שהקיץ בשבילו הוא אתנחתא לפני השנה הבאה.. תחושת הסיום היתה הפעם חזקה מתמיד. בחלק מן המקומות לא יכולנו לדבר על השנה הבאה מפני שעוד לא נבחרו המנהלים החדשים. הכל תלוי ועומד וממתין... כמו האוויר בימים של חום גדול.

המחשבה על מנהלים חדשים ועל הליווי שצריך לבנות איתם ועל עשרות התכניות שאני צריכה לקרוא ולהעיר עליהן ועל התהליכים שצריך לבנות, לגבש צוותים ומטרות ויעדים ולעקוב אחרי התהליכים, ושוב לחבר מסמכים ולבוא לישיבות ולשכנע אנשים.. רק המחשבה על זה מעייפת אותי. זה נראה לי כל כך מייגע..

יש לי נטייה להתלהב מדברים בהתחלה ואחר כך להשתעמם מהם. בדרך כלל אני מצליחה  לזהות את זה קודם לעבוד על עצמי ולמצוא את מקומות ההתלהבות האלה לפני שאשקע בשעמום. הפעם זה קצת יותר קשה. אני מרגישה מרוקנת. מרגישה צורך לנטוש, להתרחק.. אני מנסה לשחזר את ההתלהבות אבל לא כל כך מצליחה.. תתרחקי, אני אומרת לעצמי, ואז אולי תגלי כמה זה חשוב לך ושוב תתלהבי. אולי בזמן שאני אהיה אי שם רחוקה מהדברים אני אוכל להתבונן על הכל ממרחק ולאמוד את הדברים ממקום של התרחקות ואולי אפילו ויתור.

כרגע הכי נכון פשוט להניח לדברים כפי שהם, לתת לדברים לשקוע ולאפשר לעצמי את המרחק הזה של ההתבוננות על מה שכבר נעשה וגם להביט החוצה לרכוש כלים חדשים, מילים וכוחות חדשים בשביל לחזור אחר כך בחזרה.  

אני לא צריכה שכנוע נוסף לקום כרגע ולהתרחק ולהגיד לכל הבלגאן: "מממ... יאללה, ביי!". ההרגשה הזו להשאיר חלק מזה מאחור עושה לי טוב.

עוד כמה שבועות הדברים יראו אחרת. המכרזים יגמרו, המנהלים החדשים יבחרו וכל האוויר יתמלא בריחות אחרים ובתנופה חדשה של עשייה. ואז אני אתעורר גם. האדרנלין ישוב לזרום בורידים שלי

הטלפון שלי צלצל ברציפות כל כמה דקות, משמונה וחצי בבוקר הרעיד בשקט את התיק שלי שהיה צמוד לי לרגל. הרטט עלה מן הרגל השמאלית שלי לאורך כל הגוף. הצלצול הזה חזר על עצמו כל כמה דקות. התכופפתי לפתוח קמעה את התיק כדי לראות מי זה. האוזנים שלי בישיבה והגוף שלי מגיב לרטט הצלצול. זה כל הזמן אותו מספר. מספר לא מוכר. אני באמצע ישיבה ולא יכולה לענות וגם לא לסמס שאני עסוקה. בתוכי כבר מתחוללת דרמה קטנה. מי זה שמחפש אותי כל כך הרבה פעמים בתחושה של חוסר סבלנות? מה זה יכול להיות. כל מיני מחשבות מתרוצצות לי בראש. מהאוניברסיטה? זה לא נראה לי מספר מתאים וגם הבטיחו תשובה תוך יומיים שלושה ומאתמול בצהרים עוד לא אפילו 24 שעות... הסקרנות הורגת אותי. אני יכולה לצאת בתואנה של שירותים וכו' אבל הישיבה חשובה מדי ואני גוזרת על עצמי התאפקות.

הישיבה נמשכת ואני כבר מרגישה את הפיצול שבתוכי. הבית ספר הזה הולך לעבור שינוי גדול שבנה הבאה. הוא מתפצל לשני בתי ספר: חטיבת ביניים וחטיבה עליונה, יהיה מנהל חדש, בעלי תפקידים חדשים. לא בטוח שגם המנהל הזה ישאר, וועד ההורים איים לא לפתוח את שנת הלימודים אם הוא יישאר. הרכזת הפדגוגית תהיה כנראה מנהלת בשנה הבאה. בבית ספר אחר. בקיצור, הרבה מהפכות ואני בצלצול הטלפון הטורדני. אולי זה בכל זאת מהאוניברסיטה. מה יש להם לבשר לי? יצאתי מהראיון האישי בהרגשה טובה אבל למטה בקפיטריה פגשתי את הבחור שהתראיין אחרי. 'איך היה לך' שאלתי. הוא אמר לי שהמראיין אמר לו שהם ישמחו לראות אותו לומד אצלם בשנה הבאה. לי המראיין אמר שאקבל תשובה בטלפון תוך יומיים שלושה.

הטלפון שוב מצלצל. אני רואה שיש הודעה במענה הקולי. אם זה מהאוניברסיטה אז מה יש להם להגיד לי? אני מרגישה את המתח בבטן. אני מנסה להתרכז בישיבה. אנחנו קובעים לוח זמנים למשימות בקיץ יש הרבה מה לעשות בעקבות השינוי. זה לא קיץ שגרתי. צריך לאתר אנשים לתפקידים החדשים, ללמד אותם מה לעשות, תכניות, ימי היערכות. פתאום נראה לי שאין זמן. הקיץ תכף נגמר. זו שאני עובדת אותה בצמידות לא תהיה פה בשנה הבאה. כנראה. צריך להתחיל הכל מהתחלה. איום השביתה ברקע. הרטט של הטלפון המצלצל עובר מהתיק לרגל שלי..

הישיבה תכף מסתיימת. עוד כמה משפטי פרידה. שירותים. אני הולכת לאוטו. שם לבד בלי שאף אחד שומע אני מארגנת את עצמי ומתקשרת למספר שאני לא מכירה ומזדהה. "בוקר טוב, זו מיכל מזכירת החוג, אני מחפשת אותך מהבוקר תודה שחזרת אלי" אוף, תפסיקי כבר עם המשפטי נימוסין האלה, ותעברי לעיקר, אני אומרת לעצמי מחכה לכל תשובה אפשרית, התקבלתי או לא?  "אני שמחה לבשר לך שהתקבלת לשנה הבאה, לגבי תהליך ההרשמה...."  

אחרי שסיימנו את השיחה לקחתי נשימה עמוקה, הרגשתי את כל המתח הזה שהיה בתוכי.. הנעתי את האוטו. בדרך עצרתי בתחנת הדלק לקנות קפה להירגע קצת. לקחתי גם מסטיק. שמתי לב שהמחירים של המסטיק בתחנת הדלק יותר זולים מהמחיר של המסטיק שקניתי אתמול בקפיטריה של האוניברסיטה. תמיד חשבתי שזה אמור להיות הפוך..