כשאני נוסעת בכבישים אני משתדלת להשתמש בחושי ההתמצאות שלי ונמנעת משימוש במערכת הניווט שכל טלפון נייד מהסוג המודרני של היום מצוייד בה.

חיפוש כתובת במקום לא מוכר תמיד מעורר חרדה. קשה להתמצא ברוב המקומות אליהם אני מגיעה. גם אם שם הרחוב מתנוסס על שלט ברור, מספר הבית זו תמיד תעלומה. כמעט תמיד מספרי הבתים מתנוססים להם במקום שהנוהג ברכב, לא יוכל לראות תוך כדי נסיעה, ובמקרה כזה אני מחפשת משהו קרוב, איזה רמז שיכול לסייע לי ושממנו אני יכולה להתחיל לספור.

בישובים כפריים זה בכלל סיפור. בישובים כאלה לא תמיד יש שם לרחוב, וההתמצאות הופכת להיות פרוייקט. צריך לעצור ולשאול. גם בישובים ערביים. שם הציפיה למצוא שם של רחוב היא חסרת סיכוי לגמרי וצריך להתמצא לפי "סעי ימינה ואחרי זה שמאלה" "את רואה את הבית הגבוה הזה? שם תקחי ימינה"

חיפשו כתובת הוא סוג של חיפוש שפה משותפת ביני, הזרה במקום, לבין מי שגר שם, מי שמתמצא. במקרים כאלה אני מודה שאין ברירה ונעזרת באפליקציית הניווט waze שבטלפון הנייד. Waze היא לא רק מפת התמצאות. היא תוכנה שיתופית שאותה יוצרים הנוהגים בכביש. משהו שנוסח בך תחושה של שיתוף ושל בטחון לעבור ממקום ידוע למקום בלתי ידוע.

הנסיעה המנווטת הזו מאפשרת להתיידד עם המקום הזר ועם הדרך ולהתבונן אל המקום שבו אני נוסעת, מבלי להיות מוטרדת בפרטים של אגיע או לא, ואז גם אפשר לשים לב לפרחים בצידי הדרך, לפתוח את החלון ולהריח ולהתבונן בעולם המשתנה למולי.

כשנמצאים במקום זר חרדה היא דבר טבעי, והיא מצטרפת לתחושת אי הידיעה במפגש עם מקום זר ועם סימנים לא מוכרים. אני זוכרת שפעם נסעתי באיזה מושב והאשה שאליה נסעתי כיוונה אותי ואמרה לי שבימין הדרך אפגוש את הצריף של הצופים "ואז תפני שמאלה" כאילו שהצריפים של הצופים נראים אותו דבר בכל מקום. לקח לי זמן להבין שהמבנה הזה מולי הוא הצריך של הצופים כי מהצד של הכביש לא נראה אף שלט שיגיד לי שזה זה.

אנשים שמכוונים אותי, מכוונים לפי האסוציאציות הפרטיות שלהם. לפי מה שנראה להם בולט לעין. בשבילי, הזרה במקום, הכל נראה זר. תחושת הגילוי של משהו מוכר מהוראות ההגעה, יוצרת הרגשה של התיידדות עם המקום ומעניקה לי תחושה של בטחון, שאני מתקרבת לבית שבו בטח יקבלו אותי בחום ובשמחה..

הזר והמוכר מתערבבים זה בזה, ואני מודעת לרגשות הסותרים של חשש וביטחון הסוערים בתוכי, ולחרדה המתחלפת בתחושת בטחון כשהכלב של הבית מקדם את פני בכשכוש בזנב כאילו ידע שאני תכף אגיע. הכלב מאפשר לי לבחור בין חרדה לאמון. כמו בשיר של אגי משעול 'פגישה' (מתוך: 'סידור עבודה')

אַתְּ דּוֹמָה קְצָת לַכֶּלֶב שֶלָּךְ שֶקָּצֶהוּ הָאֶחָד

נוֹבֵחַ עָלַי וְהַשֵּנִי – מְכַשְכֵּש אֵלַי בִּזְנָבוֹ

וַאֲנִי לֹא יוֹדַעַת לְמִי לְהַאֲמִין

הדימוי הזה של הכלב, הנובח בקצהו האחד ומכשכש בזנבו בידידות בקצהו האחר, מתאר את התהליך הרגשי שמאפשר לנו לנווט את דרכנו בעולם, ולבחור בכל רגע למי להאמין, מתי להיכנע לחרדה ומתי לבחור בתחושת המקום הבטוח. 

שמתי לב שפעם, כשתחושת הבטחון היתה גדולה יותר, הבתים והחצרות היו נפתחים לרחוב כמו מזמינים להכנס. וחצר היתה נושקת לחצר בלי גדרות ובלי חציצה. ככה זה היה גם איפה שאני גרה. ותמיד אמרנו שאצלנו 'לא נועלים'

היום זה אחרת. הכפרים והקיבוצים והמושבים כולם מוקפים גדר וסגורים בשערים. כדי להכנס אתה צריך מישהו שיפתח לך, והבתים ספונים להם מאחורי גדר גבוהה ואף אחד כבר לא ממש מזמין. וכשהכלב נובח בצד אחד ומכשכש בצד השני – אני שואלת את עצמי לאיזה צד להאמין..

בְּפַעַם הֲבָאָה שֶׁנִּתְחַבֵּק,

אֲנִי רוֹצֶה

לְצַמְצֵם אֵת הָרֶוַח שֶׁבֵּין גּוּפִי לְגוּפְךָ.

לְהָסִיר אֶת הַבְּגָדִים

לְהוֹצִיא אֶת חֶלְקִיקֵי הָאֲוִיר

לְסַלֵּק אֵת ההיסוסים,

וּלְדָבוּק בְּךָ חָזֶה אַל חָזָה, יָרֵךְ אַל יָרֵךְ.

וּבַשְּׁבִיל בּוּעוֹת הָאֲוִיר שֶׁעוֹד נוֹתְרוּ

אָבִיא אֵת הַשּׁוֹאֵב הֶחָדָשׁ

שֶׁיִּשְׁאַב אוֹתָנוּ

עוֹר אֵל עוֹר

עַד שֶׁנִּצְמָד בוואקום.

התגעגעתי

רוצה לחזור לכתוב פה.