הגיוס שלו בחודש מרץ. זה ברור גם לו גם לנו שהוא צריך לעשות משהו עם עצמו בחודשים האלה. הוא מצא עבודה. עבודה זה אומר לעזוב את הבית ולעבור למרכז. לגור לבד. אולי לגור עם חבר אבל גם זה בשבילי לבד. לדאוג לעצמו, לכלכל את צעדיו, לקום בבוקר בזמן, לנסוע לעבודה ולחזור עייף בסוף היום, לערוך קניות, לבשל, לכבס, לשלם חשבונות.

מצד אחד אני אומרת שזה טוב בשבילו להתנסות בחיים האמיתיים, להיות עצמאי. זה יעזור לו להתבגר, להתחשל והוא ירוויח מזה, שזה יעשה לו טוב. הוא יודע להסתדר היטב, יש לו שיקול דעת, הוא מבין עניין. חלק מזה ראיתי בתקופת המלחמה כשהוא גר במרכז.

מצד שני, זה נראה לי מעבר קיצוני מדי. הוא בן 18 וקצת. רגשית הוא יותר צעיר. עוד מוקדם בשבילו לחיות חיים של אנשים בוגרים. לבוא הביתה אחרי העבודה מבלי שאיש דואג לך. בלי שיש בבית מישהו לדבר איתו, לספר לו, להתחלק איתו.

אני בקונפליקט. אני יודעת שזה טוב בשבילו לצאת לעולם הגדול. שהוא צריך לעשות את הצעד הזה. רציונאלית זה נכון. אבל זה קשה. קשה לי לחשוב עליו בסיטואציה ההיא. לבד. אני יודעת שבית זה רק מקום ותחושת בית זה משהו שאתה לוקח אתך לכל מקום שבו אתה נמצא. ובכל זאת זה קשה. אמנם מצאנו לו פתרון לא רע. קרוב למשפחה, למישהו שיציץ עליו כשצריך, שיתעניין בו, שידאג לו לארוחה חמה מעת לעת. לכביסה. ובכל זאת, כל מה שיש לי בראש זה רק תמונות של לבד ותחושה של ניכור. זה הסרט בראש שלי. אני צריכה להחליף את הסרט הזה במשהו אופטימי יותר. סרט של בנות...

ביום הולדת אני הכי אוהבת את המעטפות עם הברכות ואני פותחת אותן קודם. המעטפה החומה שהיא הושיטה לי היתה יפה במיוחד. מעוטרת בפרחים עדינים. היא תמיד כותבת ברכות כל כך חמות ואני כבר ציפיתי לקרוא. לצד המילים המרגשות שכנו להם כרטיסים להופעה של גו' קוקר באמפיתיאטרון בגלבוע. התרגשתי מאד. גם מהמלים וגם מהחוויה שצפויה לי. בימים הבאים הכנתי את עצמי להופעה, האזנתי לשירים שלו, זמזמתי מנגינות, בניתי את ההתרגשות שלי. ביום של ההופעה נסעתי לפגישות בנצרת. חשבתי שכדאי לחזור הביתה בזמן סביר כדי להספיק לנוח קצת מפני שלפני ערב ארוך..  הפגישות התאחרו קצת וכשבאתי לחניון גיליתי שהוא סגור על סוגר ובריח. חניון יכול להיות מקום מאד בודד בשעות שהוא סגור. המכונית שלי עמדה שם לבד. היא בפנים ואני בחוץ בלי יכולת להתחבר. אפילו לא לגעת.

זה היה החניון של בתי המשפט. בתקופה הזו בתי המשפט נמצאים בפגרה ולכן החניון נסגר מוקדם יותר מהרגיל. בטח שזה היה כתוב, אבל גם צריך לדעת לסובב את הגב ולקרוא... בטח שהייתי אובדת עצות. לא היה שם שום טלפון להתקשר אליו. ניסתי לברר מי מה איך, כל מי שעבר בסביבה אמר לי שאין סיכוי שיפתחו לי את החניון ושעלי לשכוח מהאוטו עד מחר בבוקר.כל חשבון שעשיתי הביא אותי למסקנה פשוטה שיקח לי לפחות 4 שעות להגיע הביתה. לא היתה לי ברירה אלא ללכת על האסטרטגיה של המסכנות: בעזרת המאבטחת של בתי המשפט איתרתי את בעל החניון. דבר ראשון התנצלתי לפניו אלף פעמים. המשכתי להתחנף ולנגן על המצפון שלו ולהודות בכל הטעויות שעשיתי ולעשות את עצמי הכי אומללה שבעולם ושאין לי דרך להסתדר, באמת הייתי אומללה. לא ידעתי איך אני מגיעה וכל הזמן חשבתי מה יהיה עם ההופעה.

אחרי שהוא נזף ביאלף פעמים (ספרתי) ואמר לי שהוא אף פעם לא חוזר לפתוח למי ששכח, ואמר לי שאני לא בסדר ושאל למה לא קראתי את השלטים כי זה כתוב במפורש, ועל כל דבר כזה אמרתי לו שהוא צודק ושאני מצטערת... הוא הסכים לבוא לפתוח את החניון. כשהוא הרים את שבכת הברזל והלכתי לכיוון המכונית, הרגשתי כמו ילדה קטנה. מאושרת לרגע. מהר התנעתי ויצאתי מהחניון שלא יסגור בלי כוונה על שתינו. הספקתי רק להתקלח ולהתארגן ומיד לדרך.

ואיזו הופעה זו היתה. איזו הופעה...זה היה ערב מסוג אלה שאחר כך הולכים אתך ימים רבים... האמפיתיאטרון הזה, שנושק לשיפולי ההר בגלבוע, כבר מרחוק נראה כמו משהו מאד מיוחד. עם כל האורות שסידרו לו הוא נראה כמו איזו חללית שנחתה לה באמצע השדה. באיחור קל, האיש שעלה לבמה נראה כמו אחד שלא שייך למקום בכלל, כרסתן וקירח ומתנהל בכבדות. קצת מבוגר לגילו בשביל החוויה הזו... אבל רק עד הרגע שהוא פתח את פה. ברגע שהוא פתח את פה נשרו ממנו כל השנים והקילוגרמים והתחושה שהוא לא שייך לכאן. הוא היה שייך לפה ועוד איך. בשירים כמו "את כל כך יפה בשבילי", "שחררי את ליבי, unchain my heart ", ועם "מעט עזרה מידידי" והשיר הנפלא מהסרט קצין וג'נטלמן, הוא הדליק את הקהל עוד ועדו ועוד. והקהל הגדול שלדעתי מנה יותר משבעת אלפיים אנשים עמד על הרגליים, מחא כפיים בהתלהבות, רקד והצטמרר... וקוקר מקפץ על הבמה כמו איש צעיר ופתאום לא רואים את הכרס שלו והקול הצרוד שלו היה כל כך סקסי ועמוק, והוא מזיע ושר ומזיע ושר ואנחנו מזיעים ושרים וקופצים יחד איתו...

בדרך הביתה הספקנו לשמוע את השיר הזוכה בכוכב נולד. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו לא הבנתי מה הפך אותו לזוכה במקום הראשון. למרות שגיאוגרפית הכנרת והגלבוע קרובים, מוזיקלית המרחק היה של אלף שנות אור. הקריירה של קוקר היא בת עשרות שנים. מעניין איפה יהיה ישראל הזוכה של כוכב נולד בגיל של קוקר היום...

תודה לך מתוקה על המתנה המקסימה ועל החוויה המרגשת.

ביום ראשון נסעתי להיפרד. בדרך לשם, בינות החצבים לדרדרים היתה לי הזדמנות להרהר במקום הזה שהוא מסוג המקומות שאומרים עליהם "מקום נוח לעבוד בו". מקום שיש עליו קופצים. זה מקום שלא עוזבים, אמרה לי מישהי.  

וכל מה שזכרתי זה שבימי שני היה לי קשה לצאת מהבית, שתמיד מתחתי את רגע היציאה עוד ועוד למרות שלפי כל חוקי ההיגיון היה כדאי לבוא מוקדם ולגמור מוקדם, שבכל הפעמים האלה הייתי מכינה לי אלטרנטיבות כדי שלא ארדם משעמום, שהיו רגעים שהרגשתי שמשהו מתייבש בתוכי כשהייתי נוסעת לשם. את האתגרים שחשבתי שיהיו שם – לא מצאתי עד היום. איכשהו לא הצלחתי 'לראות' את הדברים המרתקים שיש שם. יכול להיות שהראיה שלי לא משהו..

ובכל זאת, לקח לי זמן להחליט. וגם מהרגע שהחלטתי לקח לי זמן לממש את זה. וכל מיני דברים לא כל כך רלוונטיים פתאום נעשו לי חשובים כמו: לגמור יפה, לעשות את זה בצורה מסודרת... בדרך גיליתי דברים על עצמי. למשל, שקשה לי להיפרד, קשה לי לחתוך דברים, שלא בטוח שאני יודעת איך נפרדים, ואולי בגלל זה נשארתי יותר ממה שצריך. זה היה שיעור שבו למדתי שיש מחיר לכל דבר ושאם אני משהה את ההחלטה על פרידה אני נשארת במקום שאני לא רוצה להיות בו. בסוף גם אני הבנתי את זה וחתכתי.

מהרגע שחתכתי כאילו התרחש איזה נס. הדבר הכי בולט היה שינוי בתחושה הגופנית שלי. אם קודם היתה לי תחושה של כובד הרי שעכשיו הרגשתי שאני קלה יותר, קלילה, מרחפת, כאילו ירדתי במשקל. הייתי נדיבה וסבלנית ומכילה ומאפשרת, בקיצור, הרבה יותר נחמדה מקודם. אפילו ימי שני בבוקר כבר היו פחות נוראיים ולמרבה הפלא הם הפכו גם יותר מעניינים (אבל רק קצת... אחרי הכל לא צריך להיסחף..) נעניתי ברצון לכל דבר (כמעט) ותחושת המועקה התחלפה בהרגשה יותר נעימה.

בשלב כלשהו חשבתי שאולי אני עושה טעות שאני עוזבת... אבל מהר מאד התעשתי. היה לי ברור שהמקום הזה של הפרידה איפשר לכולם להיות נדיבים. היה נעים לדעת שאני מאפשרת להם את זה ונהניתי מהתחושה הזו. הנאה גדולה הסבה לי הידיעה שאני בחרתי לעשות את הצעד הזה. זה מילא אותי בתחושה של כוח. החופש לקום וללכת מתוך בחירה – זה משהו חזק.

חברה שלי אמרה לי היום שהיא מקנאה בי על האומץ לקום וללכת בלי חשבון. תביני, אמרתי לה, זה בכלל לא אומץ, זה אין ברירה. אם הייתי נשארת הייתי מתה.

היומולדת שחגגתי השבוע היה אחד המענגים ואחד המרגשים שאני הכי זוכרת. לא היה בו שום דבר מיוחד, לא היה בו שום דבר מפתיע, שום דבר יוצא דופן במקוריותו. אבל היו בו המון חמימות ואהבה שאפפו אותי כל היום.

יש לי חסך בימי הולדת. אני מודה. זה משהו שאני סוחבת איתי מהילדות. מהבית. המשמעות של להיוולד כמעט בסוף חודש אוגוסט, היתה שכמעט אף פעם לא חגגו לי יום הולדת. באוגוסט אין בית ספר, בסוף החופש אין זמן כי נערכים לתחילת שנת הלימודים ובנוסף, לא יודעת אם זה היה מתוכנן ככה מראש אבל בתקופה הזו ההורים שלי תמיד היו נוסעים לחופש ואני הייתי מקבלת ברכות בדואר עם איחולים לבביים או מקסימום שיחת טלפון לברך אותי. את המתנה הייתי מקבלת כשהם היו חוזרים והיא היתה מתערבבת לה בין שאר המתנות שהיינו מקבלות עם החזרה מהחופשה.. וככה התרגלתי שלי לא חוגגים ועם התחושה הזו הסתובבתי משך שנים.

היו תקופות שאמרתי שלא איכפת לי, והיו תקופות שכעסתי והיו זמנים שהייתי אדישה. שנים לקח לי להודות שאני לא אוהבת את זה אבל גם להבין שזו מציאות שאני לא יכולה לשנות אותה, אבל אני בהחלט יכולה לשנות את ההרגשה שלי ואת ההתייחסות שלי למציאות הזו. ומאז הכל השתנה.

השבוע מצאתי עצמי נהנית מכל מה שהיה לו קשר ליומולדת. מכל הדברים הקטנים. מהמיילים שחלק היו ממש מפתיעים, מהסמס'ים לאורך כל היום וחלק המשיכו להגיע גם בימים שאחרי (גיליתי שלסמס'ים של יומולדת יש צליל מיוחד..) הטלפונים לאורך כל היום שמטפטפים להם במקצבים משתנים, בקצב מהיר של בוקר ורגיעה בצהרים ושוב צלילי התרגשות לעת ערב. בהתרגשות שמעתי את המילים, וקראתי את הברכות והתענגתי.. החגיגה פה בבלוג היתה מרגשת מאד ואליה התווספה המסיבה המפתיעה שערכה שלגיה המקסימה. כשבאתי לעבודה עצרו עמיתי לרגע קט לברך וכשחזרתי הביתה מצאתי פרחים עם ברכה אוהבת וארוחת ערב טעימה במיוחד.

וכל זה נאסף לתחושה הולכת ומתגברת של תענוג ושל הנאה שהיו בתוכי לאורך כל היום וגם למחרת וגם אחרי המחרת. והייתי כל כך מאושרת שהרגשתי שאני צריכה להודות לכל העולם על הרגעים הממלאים האלה. ובגלל זה שכשהיא באה עם המתנה התפלאתי. מה פתאום מתנה? הרי כבר קבלתי המון מתנות. ולרגע חשבתי שאת המתנות אני בכלל צריכה לתת בשביל להתחלק אתכם בעונג שהיה לי כל היום.