בשבת נחגוג 90 לחמותי. אנחנו עורכים מסיבה משפחתית מורחבת במקצת. הנכדים לחצו. כל אחד קיבל משימה. אני סורקת את כל התמונות שלה למחשב, ממיינת אותן לכדי אלבום מקוצר של חייה. תמונות בשחור לבן, חלקן מצהיבות, האיכות הירודה לא מצליחה לעמעם את הסיפור שעולה מהן. 90 שנים של חיים עשירים מתגלים לפני כשאני מדפדפת בין הדפים השחורים של אלבומים מצהיבים. בבת אחת נפרשים לפני כל חייה כילדה שאיבדה את אביה בגיל 6, קשיי הפרנסה של אמא שמגדלת 3 בנות קטנות. אני נשאבת למסע שלה, לנפתולי חייה. עוקבת בסקרנות אחרי כל האירועים שעיצבו אותה במשך השנים ולאט לאט המסע שלה הופך להיות גם המסע שלי. אל עצמי. מילים כמו סופיות, בדידות, חרות ומשמעות, מקבלות אצלי עומק של מודעות. תוך כדי הנבירה אצלה, אני מחפשת  משמעות אישית בתוך עצמי. אני מנסה ללמוד מה הוא הדבר הזה שהופך את החיים למלאי משמעות.

אני רואה את התמונות. עוקבת אחרי הנערה הצעירה שמבלה את עיתותיה בלימודים ובצופים, הופכת לאשת איש ולאמא ולסבתא. החיים מתקדמים קדימה. הדפדוף באלבומים ממחיש את זה היטב. בכמה שעות של דפדוף אני עוברת על פני חייים שלמים: בית ספר, צופים, בילויים עם חברים, התאהבות ונישואים, עליה לארץ, המעברה, ההקלטות, ההתערות בארץ..

הפרדוכסים של החיים מתבהרים לי כעת ביתר שאת. אני מבינה שהחיים זה דבר והיפוכו. אוסף של פרדוכסים. מצד אחד החיים מתקדמים קדימה. יש משברים, יש אובדן, התמודדות עם שינויים מתוך הכרה שאין זמן ושהכול זמני וחולף. אבל בתוך זה יש גם בהירות והחלטה מה חשוב באמת ובמה כדאי להתמקד. הדינמיקה הרגשית הזו מעניינת..

המסע אל חייה של אשה שאליהם פלשתי במקרה, במסווה של 'אני צריכה תמונות לסרט' הפך להיות המסע לתוך עצמי.

אני חשה שאני כעת בתקופה שהיא חיבור בן ה"יש" ל"אין". בין מה שהייתי פעם לבין מה שיהיו חיי בעתיד. אני הופכת להיות מה שאני עושה לעצמי, אני מתבוננת בכל מה שאני יודעת על עצמי, יש בי יכולת של השלמה וקבלה מתוך התבוננות על עצמי ועל מהלך חיי, ומתוך זה אני רוצה לעצב את ההוויה שלי קדימה. האופטימיות שלי היום היא לא זו של גיל הנעורים. היא אחרת. באופטימיות הזו יש רצון  ליצירתיות מעמיקה שבאה מתוך עצמי.

אם עד כה הייתי עסוקה בלהשיג את מטרות החיים,  בלהתבונן החוצה. כעת ההתבוננות שלי היא פנימה. אני מגלה בתוך עצמי חלקים שלא הכרתי מספיק. אני רוצה לרדת לעומקם, לפתח את מה שעד כה היה רדום כדי לממש את עצמי בצורה מלאה. אני מחפשת את הקול הפנימי שבי ולהתחבר אליו.

את באה למקום עבודה חדש ומתחילה לעבוד. מהר מאד את רואה שאת מזן אחר, האנשים שם ותיקים, עייפים משהו. את בשיא המרץ שלך וגם יודעת שאת מוכשרת. תוך זמן קצר המנהל מזהה את זה ומתחיל לפרגן לך, לתת לך מחמאות, משפטים כמו: "שמעתי ש.." "ראיתי אותך בסיטואציה ההיא. מאד התרשמתי". הוא מתחיל להציע לך לקחת על עצמך קצת יותר ממה שעשית עד כה. את מרגישה מוחמאת. האגו שלך מתחיל להמריא. בטח שתקחי את זה. הוא מצרף אותך לוועדה הזו וגם לוועדה ההיא. והפרגונים? חבל על הזמן. את מתמלאת באנרגיה. מרגישה שאת בדרך הנכונה. בעיניים שלך את רואה את עצמך בעוד כמה שנים... עכשיו את פוגשת אותו יותר. בחלק מן הועדות הוא יושב גם, לפעמים הוא רק קופץ לראות מה קורה. את נמצאת איתו בקשר יותר רציף. מתכתבים. את כותבת מסמכים. הוא מתייחס. במסדרון הוא אומר לך דברים הקשורים למה שקרא. את חושבת שהוא מנהל נהדר, יודע לזהות את הפוטנציאל של האנשים ולקדם אותם. את רואה את זה מסביב, כל האנשים שמחזיקים בעמדות ניהול... זה מחמיא לך.

יום אחד הוא קורא לך לישיבה אצלו בחדר. משהו שגרתי. את נכנסת ומגלה שזה רק את והוא. 'שבי' הוא אומר ומצביע על הכסא שמעבר לשולחן. 'קראתי לך כדי לדבר אתך על מה שכתבת, הרעיון מעניין' הישיבה עניינית. תוך כדי הוא שואל אותך שאלות אישיות. שום דבר חטטני מדי. על הבעל על הילדים. את עונה ברצון. מפעם לפעם הישיבה נעצרת על נושא כזה או אחר. אישי בדרך כלל. חוזרים לעניינים. הריטואל הזה חוזר על עצמו אחת לכמה ימים. לא פעם את מוצאת את עצמך איתו לבד. הוא מאד חביב. 'תשתי קפה?' הוא ממש מתעניין בך. אישית. הכל במסגרת התפקיד שלו וגם שלך. את מרגישה טוב עם כל מה שקורה לך. את פורחת. בכל פעם שאת יוצאת החוצה מהחדר שלו המבטים של האחרים מלווים אותך.

יום אחד הוא מציע לך לצאת לחו"ל במשלחת. לזה לא ציפית. בסה"כ את די חדשה שם. כולם ותיקים. את חושבת שאם הוא בחר בך ולא באחרים זה בטח אומר שאת טובה. ממש טובה. האגו שלך בשמים. בטח שתצאי, זו הזדמנות של פעם בחיים. זה לא כל כך מתאים לך מבחינת הבעל במילואים והתינוקת בבית ואיפה תמצאי בייביסיטר אבל את לא תחמיצי הזדמנות כזו. את רותמת את כל העולם לעזור לך ונוסעת. יש לך גם תפקיד במשלחת הזו, אז את ממש חיונית. חו"ל מתחיל נחמד. כולם ביחד, עובדים, מבלים, מפעם לפעם את שמה לב שהוא נדבק אליך. בארוחות. יושב לידך באוטובוס, לפעמים זה לא כל כך נעים לך אבל לא תגידי כלום... בערבים הוא רומז לך בהומור שתבואי לבקר אותו בחדר כי יש לו חדר לבד. את מתחמקת בהומור גם. עד לבית מלון ההוא שבו לכל אחד יש חדר בנפרד. גם לך. הוא רומז לך שהוא יבוא לבקר אותך בחדר. את חושבת שהוא מתבדח אבל הוא לא. בערב מאוחר הוא דופק על דלתות החדר. בבוקר ישאל אותך למה לא פתחת לו. את תגידי שישנת ובכלל לא שמעת. בערב הבא הוא שוב אומר שתפגשו יותר מאוחר. את קובעת עם חברות לצאת לבלות. מאוחר בלילה את מתחמקת בשקט לחדר שלא ישמע שחזרת. וככה כל ערב. בערב השלישי את אוזרת אומץ ואומרת לו שאת לא בעניין. הוא מחייך. מאוחר בלילה הוא מנסה שוב. חצי לילה את לא ישנה. בלילה הבא את הולכת לישון על הרצפה בחדר של חברה שלך. מתי המשלחת הזו תיגמר? בנחיתה בשדה התעופה הוא אומר לך בטון קצת נוזף, משהו על זה שהתחמקת.

כשחוזרים לעבודה, את כבר מבינה את הדברים אחרת. את מתחילה להתחמק מהישיבות לבד. יום אחד את מוצאת את עצמך במקרה איתו לבד. עכשיו כבר הכל ישיר. הוא אומר לך את המשפטים שלא חשבת שתשמעי. את גם מבינה את ההזמנה להשתתף במשלחת. את אומרת לו לא. הוא אומר לך שחבל, ומה איכפת לך לעשות איתו קצת חיים. אף אחד לא ידע. את חוזרת על מה שאמרת ויוצאת מהחדר. בפעם הבאה שהוא מציע ואת אומרת לא, הוא מבהיר לך את משמעות ה'לא'. פתאום את מבינה את פשר המבטים... בשבועות הבאים את מתרוקנת כמעט מכל תפקידיך. רענון קוראים לזה.

יום אחד את עוברת ליד החדר שלו. מן החדר יוצאת החברה שלך. מהמבט המבוהל שעל פניה את מבינה מה היה שם בדיוק בשיחה. "קבלת ממנו הצעה שלא תוכלי לסרב לה?" את שואלת. "איך ידעת?" היא פונה אליך בבהלה. "הייתי בשיחה הזו בדיוק לפני חודש" את אומרת לה.

משהו בשיחת הטלפון שלנו לא הניח לי.

היא צלצלה לספר לי על התכניות שלה לשנה הבאה. בגאווה גדולה היא ספרה לי על ההצעות שקבלה, מה שהחליטה לקחת, על מה ויתרה. שמחתי מאד לחדשות. וגם פרגנתי לה. באותה נשימה היא ספרה לי שהחליטה לוותר על כל תפקידה בבית הספר שבו היא עובדת. זה קצת הפתיע אותי. יש לה תפקיד בכיר מאד היא ממש כוכב עולה, יש מסלול להתפתחות ולקידום בעתיד. היא עבדה קשה לקבל את התפקיד הזה ומשקבלה אותו – היתה שם פשוט חגיגה. לא הבנתי מה פתאום ויתרה על הכל. כשנפרדנו בסוף השנה היא לא אמרה כלום.

ואז היא שאלה מה דעתי. אמרתי שאני מאד שמחה על הכיוונים החדשים אבל חשבתי שנכון יותר היה לשלב בין הדברים  ולא לוותר על כל מה שעשתה עד היום ושאני מופתעת שככה היא החליטה. הייתי סקרנית לדעת מה גרם להחליט ככה. היא לא בדיוק ידעה להסביר מה הסיבה. מלמלה משהו על המנהל, על היחס שלו. 'מה חדש ביחס שלו?' שאלתי, 'ככה הוא מתנהג תמיד'...

המשכנו לקשקש, רכילויות קטנות על כל מיני אנשים, עדכוני קיץ. זו התחתנה ההיא בהריון. היה שם שם אחד שחזר ועלה לאורך כל השיחה. כשהשם הזה עלה הוא היא היתה מתייחסת אליו בנימה מזלזלת. בכל פעם שהזכרתי את השם הזה התגובה היתה דומה. פעם היתה לה דעה חיובית מאד על המורה הזו. היא אפילו טיפחה אותה ודאגה לה לתפקיד למרות שהיתה די חדשה בבית הספר. הרוח החיובית הזו לא היתה שם הפעם. בשום מצב...

גם אחרי שנפרדנו המשכתי ללכת עם השיחה הזו בראש. משהו בדרך שבה דיברה על האשה ההיא לא הניח לי. זכרתי שבהתחלה היה שם המון פרגון ביניהן. אפשר לאמר שהראשונה גידלה את השניה. זה התחיל להשתנות מתישהו בגלל המנהל. החברה שלי היתה תמיד זו שמועדפת עליו.  הוא קידם אותה וטיפח אותה ונתן לה תפקידים ושלח אותה לכל מיני קורסים. היא תמיד האשה היחידה בסביבה, בקרב חבורת גברים וזכתה ליחס מיוחד. תמיד מועדפת. עד שזרח כוכבה של השניה אצל המנהל. הוא חיפש מישהו לתפקיד חדש ומצא אותה. החדשה, כל כך התרגשה מן ההזדמנות הזו שניתנה לה שהתחילה לכרכר סביבו ולהפגין את כישוריה הנשיים, כיוון שכישוריה המקצועיים לא היו טובים במיוחד, היא הפכה את המנהל לזה שמלמד אותה. זה מצא חן בעיניו. הוא לא היה אדיש לזה ומהר מאד היא הפכה להיות חביבתו.... עכשיו היא זו שנשלחה לכל מיני קורסים והופיעה בשם ביה"ס בכל מיני הזדמנויות....ככל שקרנה של זו החדשה זרח ועלה כך הלך והתעמעם אורה של השניה..

התגובות שלה היו כאלה שבכלל לא הכרתי. היא ניסתה לקנות את מקומה מחדש. היו לה התפרצויות. היא עשתה ברוגז. כמה פעמים התפטרה מתפקידה וחזרה בה אחרי כמה שעות. והמנהל בשלו. בסוף זרקה הכל מאחורי גבה והלכה.

קנאת נשים...

יום שישי. חזרתי לא מכבר מחדר הכושר, רסיסי מים אחרונים מהמקלחת נקווים עדיין על גופי מהניגוב מרושל. קרם פנים. קרם גוף. מכנסיים קצרים וגופיה. את הקניות לשבת כבר עשיתי. רגע של בטלה עם קפה של בוקר על המרפסת. אני משקיפה על הרחוב. לפני שבת מלאה באורחים והרבה מחויבויות ומעש. השכן מהרחוב מלמטה מצפצף בעצבנות ונוסע לדרכו. הכלבה שוכבת לצדי. תנועת הרחוב לא מעסיקה אותה. היא ישנה.

ברחוב ללא מוצא הזה יש תנועת מכוניות ערה בשעת בוקר זו. אחרוני הדיירים הולכים ומתכנסים לתוך הבתים. השכן ממול חוזר. שוב הצפצוף העצבני. הוא מוציא שקיות מהאוטו ומניח אותן על המדרכה. המון שקיות. מעניין מה יש לו בשקיות. מפעם לפעם הוא חוזר למכונית וצופר בעצבנות. בשקיות השקופות אפשר לראות את העגבניות, והגזר ובצל סגול והפטרוזיליה שמסרבת להכנס לתוך השקית. יש שם גם משהו צהוב. אולי זה פלפל וגם מלפפונים ותפוחי אדמה. שום דבר מעניין. הוא טיפוס השכן הזה, כזה שלא ישקיע במשהו יקר.

הוא מצפצף שוב. השכן מהבית שליד יוצא ומחליף איתו דברים. בבית ליד יש 2 תינוקות. בטח הצפצוף מפריע. הם מחליפים 2 משפטים. יותר אין צפצופים.

יש שם גם שקית לבנה אטומה עם הפרסומת של הסופר. אלה מצרכים לסוף השבוע. מה כבר יכול לאכול איש עם מזג כזה עצבני? בטח אלה מצרכים מהירי הכנה. ספגטי או פסטה ורוטב בולונז. וגבינה צהובה 16% שומן וסלאמי דל קלוריות וטחינה ובאגט נתון בתוך שקית נייר וקרטון חלב 3% ובקבוק ספרייט דיאט ושני בקבוקי בירה. הוא נעלם בכניסה לבית ושב ומופיע רגע אחר כך בדירה שהמטבח והסלון שלה פעורים לכל מבט חטטני. מרחוק אני רואה אותו  פורק את מה שקנה, פותח את המקרר, סוגר את המקרר. פותח את המקרר. סוגר את המקרר. מותיר כמה שקיות סתם כך על השולחן. הוא נעלם לחדר אחר וחוזר אחרי כמה דקות לבוש בחולצה אחרת. נראה שהיה במקלחת. הוא מדבר בטלפון בקול לפי תנועות הידיים שלו הוא מתרגז.

אני אוספת את מה שנותר מהקפה ואת הכלבה. אנחנו נכנסות הביתה. השכן מלמטה שוב צופר. השד יודע מה הוא מתכוון להגיד בצפירות האלה. אני מקווה שעד שעת השלאףשטונדה הוא ירגע.