השינוי מתחיל לתת את אותותיו. מספטמבר אעבוד רק חצי משרה. נפרדתי מחלק מהמשימות שלי. עשיתי פרידה כהלכתה, מסרתי את ניהול העניינים למי שהתמנה לקחת אותם. הפצתי את פרטי החדשה לכל מי שבאתי עימו במגע.. קבלתי הרבה תגובות של פרגון, תגובות של קנאה וגם של התפעלות מהצעד שעשיתי. הרי החופש להחליט ולבחור נמצא אצל כל אחד מאיתנו אז למה מי שמוציא את זה לפועל נחשב לאמיץ? ליוצא דופן? אני מגלה שרוב האנשים מסביבי חולמים אבל לא מעזים.. זה נגמר ב'איזה כיף לך' או ב'הלוואי עלי' ועוד כמה מילמולים..

יש לזה נגיעה גם לעניינים הקשורים לצמתים משמעותיים בחיים, לתופעת הקושי לבחור ולפנטזיה הנמשכת לעד אודות אותה דרך שפסלנו דווקא.

הדרך שלא נבחרה נשארת תמיד מחוז לגעגוע, ארץ חלומות נפלאה, בבחינת הדשא של השכן... זה בולט עוד יותר במקרים שבהם המציאות שונה מאד מן  החלומות, והחיים שבשיגרה שוחקים בהדרגה את החלומות - אם אכן הגשמנו אותם.

מה שאני לומדת הוא על ההכרח לזהות את הצמתים החשובים בחיינו, לעצור שם לרגע ולשאול: האם אני עושה בחירה נכונה? איך ארגיש עם הדרך בה בחרתי בעוד שנתיים או חמש שנים? ומה ארגיש אם אבחר בדרך השניה, זו שלא נבחרה מלכתחילה? העצירה הזו לרגע, היא חכמה כל כך פשוטה ובכל זאת אנחנו לא נוהגים על פיה. התוצאה היא שחרטות והחמצות הופכות להיות בלתי נמנעות בחיים.

כשאני פוגשת במישהו שאומר לי שזה היה חזק ממנו והוא הלך כי שכנעו אותו או בעקבות הלב. אני אומרת לו: שבחירה בעקבות הלב היא חשובה. אבל היה רגע על הצומת שבו אפשר היה לעצור ולבחור, רגע אחד שבו היתה לו אפשרות של בחירה. ולכן אי אפשר לקרוא לבחירה שנעשתה "חוסר שליטה". המומנטום הזה של הבחירה תמיד קיים, צריך רק לזהות את הסימן. כמו שלט 'עצור'. עצור כדי לבחור ואחרי זה לעבור.

"התואיל להגיד לי, בבקשה באיזו דרך עלי ללכת מכאן? " שאלה אליס.
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע" אמר החתול.
"לא איכפת לי כל כך לאן" אמרה אליס.
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי" אמר החתול.
"בתנאי שאגיע לאנשהו", הוסיפה אליס כהסבר.
"בטוח שתגיעי" אמר החתול, "אם רק תתמידי בהליכה" .. 

יש הבדל בין לבחור את הכיוון לבין לבחור את הדרך:
בלבחור את הדרך מדובר בשיקולים פרקטיים ומדידים של יעילות
אולם בלבחור את הכיוון מדובר בשיקולים של משמעות

(הרפתקאות אליס בארץ הפלאות – לואיס קרול)

המפגש האחרון של קבוצת הכתיבה הוקדש לכתיבה אירוטית. בטח תגידו מה הבעיה, לכולנו יש נסיון מעשי כזה או אחר בצד המעשי של האירוטיקה, כולנו חווינו כל מיני סיטואציות אירוטיות, פגשנו את זה בספרים, ראינו בסרטים, דמיינו אותן.. ולמה שזה יהיה שונה מכל תרגיל כתיבה אחר שבו אנחנו מתנסים? אז אם בהתחלה זה נשמע בסדר ו'לא בעיה בכלל' בהמשך התברר שזה ממש לא ככה, שזה ממש לא, ושכתיבה אירוטית היא כתיבה ממש לא פשוטה... כדי שהנכתב ישמע משכנע, זה תובע מידה רבה של פתיחות בכתיבה, לדמיין את הסיטואציה שעליה רוצים לכתוב לפרטי פרטים בראש, מה היה שם, איך זה התרחש, ולהעביר את כל זה במילים. יש בזה הרבה חשיפה.

כתיבה אירוטית היא כתיבה מגוייסת. היא לא פורנוגרפיה. היא עיסוק בפנטסיות מילוליות. הסיטואציות המיניות הנמצאות בתוכה יכולות להיות מוצנעות או מרומזות באותה מידה שהן יכולות להיות מפורשות ובוטות. כך או כך היא מפעילה אצל מי שקורא את הדמיון.

כל עוד זה נכתב ונשמר בינינו לבין עצמנו זה יכול להיות בסדר. זה כמו כתיבה למגירה משהו שאני מניחה שחלק מאתנו חוטאים בזה. אבל בגלל שזו קבוצת כתיבה הרי שברור שכל מה שכותבים – מקריאים בקול רם. הרי בשביל זה אנחנו שם... ולקרוא קטע כזה מול כולם זה מעמד לא פשוט בכלל... או במילים אחרות זו די פאדיחה.. נכון שאין חובת הקראה ומי שלא רוצה לא חייב ולא מפעילים לחצים אבל זה כאילו מתבקש. וכמובן שברגע שהידיעה הזו מונחת לפנינו היא משפיעה על בחירת הנושא ועל דרך הכתיבה..

לפני שקבלנו את משימת הכתיבה ובשביל לחמם קצת את האווירה קראנו כמה קטעים של כתיבה אירוטית שלוקטו מכל מיני ספרים ושוחחנו קצת על המרכיבים של כתיבה כזו. אבל בדקה שמשימה הונחה לפנינו התחילו ההתפתלויות. שולי קמה לחפש לה פינה מוצנעת מהעין, דינה התחברה אל הנוטבוק שלה בפינת החדר, אורי נעלם וככה כל השאר.. אחרי 20 דקות נפגשנו שוב. הרבה מבוכה באוויר. מי יקרא ראשון? מי יעז להחשף..

בפעם האחרונה כתבת לי שאתה סקרן לדעת איך אני נראית ושאתה מקווה שאני נראית כמו שאני נשמעת לך בקריאה.
שאלתי אותך איך אני נשמעת בקריאה וענית לי שאני נשמעת לך חושנית וסקסית בטרוף ומלאת חיים.
בקשת שאשלח תמונה. הסכמתי לשלוח תמונה אבל ברגע האחרון החלטתי לשלוח לך תמונה מסוג אחר. תמונה במילים.
אני רוצה שתקרא את זה כאילו שיש בחדר מצלמה ואתה יושב מהצד השני שלה ורואה ותי דרך עדשת המצלמה.
אני יושבת על כסא ומביטה עדשת המצלמה. רגל אחת שלי חשופה והשניה מכוסה. השיער הארוך שלי נופל על כתפי ומסתיר טפח של כתף אחת חשופה.
אני לבושה בשמלה לבנה שקופה שיותר משהיא מסתירה היא מגלה. השמלה מוטלת ברישול על גופי מכסה את קימורי ואת הרגליים הארוכות שלי.
בזמן הצילום, היד שלי מטיילת על גופי.. מלטפת את השיער.. עוברת אל הצוואר, מתעכבת על שיפולי שדי, מחליקה בתנועה רכה אל הבטן ומשם אל הרגל החשופה עד לקפל שבין הברך לרגל.
העיניים הירוקות שלי מביטות ישר אל עדשת המצלמה שמולי. אם תסתכל עליהן מקרוב תוכל לראות שהן לא מצליחות להסתיר את הסערה שמתחוללת כעת בליבי.
הייתי רוצה להעביר לך בצילום גם את ריח הבושם שפיזרתי הבוקר מאחורי תנוכי אוזני על צווארי.
שאמשיך?

בסוף נפרדנו. אולי נפגש אחרי החגים, ואולי לא. בהרכב הזה או בהרכב אחר. מה שבטוח הוא שעד אז המבוכה תעבור..

ביום ראשון היא הציעה שנלך לחגוג ביום שני מכיוון שיש לי יום הולדת ביום חמישי. סבבה אמרתי. אנחנו חברות לעבודה שנים רבות ונפגשות הרבה על רקע כזה או אחר וגם עם האחרות זה ככה ובכל זאת כשהלכנו ביום שני לבלות במסעדה, ישבנו שם 3 שעות ולא סתמנו את הפה לרגע. ואפילו שאנחנו מכירות כל כך טוב, מסתבר שתמיד יש עוד שכבות שעוד לא הגענו אליהן.

אחר כך כשחזרתי הביתה הוא שאל אותי על מה יש לכם לדבר כל כך הרבה שעות. אנחנו מדברות על הכל. על הילדות ועל היחסים עם בני הזוג, ואצלנו זה מגוון. יש בנו נשואות ופרודות ואחת שחיה בזוגיות שנייה, ועל הילדים, ועל התחביבים ועל התכניות לשנה הבאה וגם קצת על העבודה ועל העתיד ותמיד אנחנו מצטערות שצריך להיפרד. ובפעם הבאה שנפגש  לחגוג יום הולדת לחברה אחרת, גם אז נבלה שעות ולא נסגור את הפה לדקה...

נשים יש ביניהן חיבורים שאני לא רואה אצל גברים.  גם גברים יכולים לנהל שיחות נפש ולדבר על מיליון נושאים אבל ההבדל הבסיסי הוא שבדרך כלל הם לא יתכננו להפגש רק בשביל זה. תסתכלו מסביבכם, כמה מפגשי גברים על טהרת הגברים אתם מזהים? ומה עושים במפגשים האלה?

לפני שבועיים נסעתי לתל אביב (זה היה אחד מאותם ימים חמים) להפגש עם חברה. פעם עבדנו יחד ונשארנו חברות. לפעמים אנחנו לא מדברות כמה חודשים. זה בכלל לא משנה. ברגע שאנחנו נפגשות, התחושה היא שאנחנו ממשיכות מהנקודה ההיא שבה הפסקנו בפעם האחרונה. ורק בגלל שהייתי מתוכננת לחזור הביתה מראש נפרדנו בתשע בערב אחרי שבילינו יחד מהבוקר.. זה היה יום של קרבה ואהבה וחום ונגיעה בכל.. שום דבר לא הפריע לנו, אפילו לא החום שבחוץ. כל פעם אמרנו לעצמנו שמזל שלא כל כך חם..

מה יש לכם לעשות 9 שעות ביחד? שאל אותי הבנזוג כשחזרתי הביתה. לכי תספרי לו שזה לא הספיק לנו.. ואם אפשר היה היינו ממשיכות עוד.

גברים לא עושים את זה. אני מסתכלת על החייל שלי, על החברים שלו. יש ביניהם חברות נהדרת. ממש רשת תמיכה. מתי זה יתפוגג, אני שואלת את עצמי? אחר כך כל אחד יתפזר לדרכו, הם בקושי יפגשו, יווצרו חברויות חדשות בעבודה בלימודים ותמיד יהיה געגוע למה שהיה ואיננו עוד.  ואם הם כבר נפגשים זה בגלל שמישהו זימן להם את זה כמו במילואים או מקומות עבודה שיוזמים מפגשים 'רק לעובדים'.. אני מכירה מעט מאד גברים שיש להם מסגרת של חברות של גברים.. שנפגשים כדי להיות ביחד, מבלים ביחד ובהצהרה עושים להם זמן להיפגש כדי להיות ביחד. כשאני נתקלת בזה אני ממש מתפעלת. כי לרוב זה לא מחזיק מעמד.. אחרי שהם מתחתנים זה בדרך כלל מתמוסס.. כי הם חזקים ולא צריכים תמיכה וכל מיני דברים מעיקים ומציקים כאלה; דברים כאלה צריכות רק הנשים שבאופן טבעי הן חלשות ונזקקות יותר.. ורק במילואים הם מרשים לעצמם שגברים אחרים יחדרו למרחב הפרטי שלהם, ולדבר על נושאים שהם לא נשים וזיונים וכו'.. ובגלל זה גברים אוהבים לצאת למילואים, אפילו אלה שמכחישים שזה ככה..

עכשיו אני מחכה שהגברים יבואו לפה להתנפל עלי.. יאללה..

הפסטיבל התחיל כבר לפני כמה ימים כשהחברות שלי ארגנו לנו יציאה משותפת. כששאלתי מה הסיבה אמרו לי יש לך יום הולדת . לא משנה שזה בכלל לא התאים מבחינת התאריכים וכו'  אבל בתור טריגר זה היה לא רע.. ומה איכפת לי שיחגגו על חשבוני.. ישבנו לנו כמה שעות במסעדה, על כמה צלחות של סלטים ולחם חם שבדיוק לפני שניה יצא מהתנור, התמרחנו על הזמן והתנתקנו מכל העולם... חוץ מאוכל היו גם מתנות וגם ברכות, בכתב ובע"פ והיה פשוט כיף.

ביומולדת הכי אני אוהבת את הברכות. הנה אחת שאהבתי.

יום מיוחד, אשה מיוחדת

עטופה באהבה, בהנאה,

אשה טסה במרחבים, נהנית מאנשים

תומכת, צוחקת, אוהבת, נוהגת.

אשה מלאת תכניות,

רצה בגאיות, טסה על הגבעות

עם המון הצלחות

מזל טוב ענקי !

אמרתי לעצמי שאם ככה אני מצטיירת אז אני ממש מרוצה וזו אחלה של מתנה ליומולדת בשבילי שחל היום.