איכשהו יצא לי שבוע שבו חלק מן הדברים שתכננתי לא יצאו לפעול כפי שתוכנן מראש.

חלק – התבטל. במקרים אחרים היה שוני בין התכנון לביצוע.

וגם היו בו כאלה שלא תוכננו מראש וצצו ברגע האחרון

אני בוחנת את עצמי, כיצד אני מגיבה למצבים או לתכניות שהשתנו, למרות התכנון. בדרך כלל, אני זורמת עם הדברים. לא נלחצת בקלות. מה הטעם להתרגז על מה שהשתנה?

היכולת להגיב בספונטניות למצבים משתנים חשובה. כוונתי היא שצריך לא להיכנס ללחץ כשדברים

משתנים מבלי שכך תכננתי שיקרה.

אני רואה כיצד אחרים מגיבים לשינוי. בדרך כלל אנשים מקבלים שינויים בלתי צפויים באופן קשה.

וגם תגובתם בהתאם – קשה, מבקרת ולא נעימה.

ברגעים האלה של הלחץ, אין טעם לעסוק בהסברים ובסוגים שונים של תגובות.

במקום לבחון את עצמם ואת תגובתם – הנטייה היא להעביר ביקורת עלי ועל תגובותי.

כלומר, אם אני לא נלחצת, אזי התנהגותי מתפרשת כאדישות, כחוסר איכפתיות. לכי תסבירי שזו דרכי להגיב ואין בה שום דבר כדי להעיד על חוסר התייחסות ואדישות.

היכולת שלי להגיב בספונטניות, שיפרה מאד את איכות חיי בעיקר מבחינה רגשית.

חשוב לי גם לזכור שהעובדה שאחרים נכנסים ללחץ בגלל נסיבות שהשתנו – לא מחייבת אותי להילחץ גם כן. עלי לעשות הפרדה בין הדברים.

לי חשוב שהעולם שלי יהיה כזה שבו כל החלקים מסתדרים בינם לבין עצמם, שיהיה ביניהם קשר. קשר של משמעות. 

ובכלל – אם אני מרוצה, אז למה זה צריך להיות איכפת לי מה אחרים חושבים?

אצלם זה לא מסתדר

אצלי – כן.  וזה לא מה שחשוב באמת?

אני מחשיבה עצמי כמי שהאגו שלה בגודל סביר.

אני לא מהנעלבים מכל שטות

לא מתחשבנת

אינני רודפת כבוד

לא מנהלת פנקסנות על כל מיני אירועי עבר נשכחים

מעגלת פינות כשצריך

מוכנה לשתף בידע שיש לי, ולהתחלק בו עם אחרים

יודעת שתמיד יש לי מה ללמוד מאחרים

אני לא צרת עין ואני לא מקנאה בהצלחה של אחרים

יודעת לפרגן ולתת למחמאות כשצריך

יודעת לתת מקום לאחרים

יודעת להודות כשאינני יודעת

ולהתנצל כשצריך

אם יש מקום שבו אני לא מתפשרת זה בעניין המקצועיות.

שם אין עיגולי פינות ואין בערך.

יש מישהו שאיתו אני עובדת שהוא כמעט ההיפך

נעלב קבוע.

לא יודע לפרגן

כל הזמן מחפש כבוד

להוכיח שהוא יודע הכי טוב ואחרים – הרבה פחות

לא יודע לשתף.

ותמיד יחפש אחרים לתלות בהם את האשם

הוא בהחלט מקצוען - אבל לא תמיד סוגר קצוות עד הסוף

ולכן לפעמים יש פשלות...

אבל, הוא אף פעם לא לוקח אחריות כשהוא לא בסדר

ואיתו אני צריכה לעבוד

בדרך כלל אנחנו מסתדרים לא רע. קצת ויכוחים פה ושם

מפעם לפעם אני כמעט מתפוצצת

אבל לוקחת הרבה אוויר לטובת המשימה המשותפת שלנו.

כבר תקופה ארוכה אני ממש נזהרת

עד שהיום כבר לא יכולתי.

אמרתי את דעתי באופן הכי מקצועי שאפשר

אבל – לא איש כמוהו ידע להבדיל בין דיבור לעניין לענייני כבוד

וקבלתי מקלחת של צוננין.

מה עשיתי?

התרגזתי. בטח. החלטתי לא להגיב

אח"כ הלכתי לבריכה. אין כמו מים צוננים להרגיע אותי

40 בריכות וטבילה הגונה בג'קוזי

ומחר יום חדש.

נראה מה יהיה

טיפוסים.

יש לי תיבה. תיבה סודית

שבה אני שומרת הכל

את כל החלומות שלי: אלה שאני חולמת לממש, אלה שמימשתי ואלה שלעולם לא יהפכו למציאות של ממש

את כל המחשבות שלי: אלה שכבר חשבתי, אלה שאני עוד חושבת אותן ואלה שטרם מצאו להם מקום במוחי

את ההצלחות שהיו לי, את אלה שמתרחשות ממש ממש עכשיו, ואת אלה שעוד יבואו

את כל המכתבים: אלה שקיבלתי, ואת אלה שעדיין לא קבלתי והייתי רוצה לקבל

את אלה שכתבתי ושלחתי, את אלה שכתבתי וטרם שלחתי

 ואת אלה שעדיין לא נכתבו

את כל התכניות שלי

את כל האהבות שלי

את כל האכזבות והתסכולים.

את רגעי אבדן התקווה  ורגעי היאוש.

את הדכדוך והמבוכה, חוסר התקווה והעוגמה, מפחי הנפש והמפלות.

את  תקוות השווא והבטחות השווא...

את כל המקומות שבהם לא הצלחתי

את הכישלונות שלי, אלה שצרבו בבשרי ואלה שעוד ישאירו בי חותם

את כל הכאבים, את כאבי הגוף ותהפוכות הנפש

את כל הגעגועים, הכמיהות, ההמיות, הערגות, ההשתוקקויות, הכיסופים, כמיהות הנפש, התשוקות והצמאונות

הכל אני שומרת בתיבה הזו. הכל אני שמה שם. בלי סדר. דחוס עד אפס מקום....

יום אחד יגיע זמנה של התיבה להיפתח

ואני תוהה, מה אמצא שם.

איזו מן תיבה זו תהיה.

האם תהיה זו תיבת קסמים או שזו תהיה תיבת פנדורה...

ובו ביום עשו אותי משלחת.
משלחת חקר לאיים הרחוקים.
ובו ביום שלחו אותי אתה ביחד
אל הדרום החם, למרחקים.

ובו ביום עשו אותי אתה משלחת, לגלות ולהכיר,
ובו ביום הייתי לה כשני-כלבי-מזחלת, דוהרים ליעד.
ובו ביום היתה היא עבורי
יפיפיית השיר.

ושנינו זה לזה היינו משטחים גדולים,
ענקיים, פרושים-מתחת,
כמו בערבות הקרח הגדולות שבסיביר.

בעיני הוא שיר פשוט מקסים.

השיר בנוי על דימוי נפלא של אהבה מתחילה, הדומה למשלחת חקר לארצות רחוקות.

גילוי האהבה בשיר הוא "דרך הרגליים" כמו במסע חקר לארצות רחוקות.

הוא והיא נראים מרחוק כמו משטחי קרח גדולים.

משטחי הקרח הגדולים נודפים קור, ועם גילויי האהבה נוצרת חמימות.

הם הכירו באותה משלחת ותוך כדי הגילוי החיצוני של המקום אליו נסעו הם גילו גם את עצמם.

זה הפך להיות מסע גילוי כפול. גם של האיים הרחוקים וגם של האחד את השני.

המשורר:

אדמיאל קוסמן הוא אדם דתי, משורר ומרצה לקבלה באוניברסיטת בר-אילן.

מתוך מוסף הספרים של עיתון "הארץ" 15.9.04

הספר : מעיוורון לראייה מאת אדמיאל קוסמן (ארבעים שירי אהבה ושני שירי אהבה נוספים לאלוהים)