ביום שבת בערב נזכרתי שעוד יומיים ראש השנה. הייתי מופתעת. מה פתאום החג הגיע כל כך מהר? הבטחתי לאחותי שאבשל גפילטע פיש ובכלל אין לי דגים וביום ראשון אני עובדת עד מאוחר. בראש אני כבר עושה לי תסריטים איך אני מסתדרת עם כל הבלגאן ושבסוף יהיו לי גם דגים.

בשבע בבוקר טלפנתי לחנות דגים. שאלתי אם אפשר להזמין דגים "בטח" ענה לי איש הדגים. "אני רוצה קילו טחון". סיכמנו שאבוא אחר הצהרים לאסוף את החברה הטחונים..

בחנות דגים, כבר חיכו שקיות מוכנות עם שמות. "איך קוראים לך?" שאל המוכר. בצד עבדו 2 תאילנדים עם סכין חשמלית. קודם הורידו את הסנפירים, אחר כך פתחו את הבטן של הדג והוציאו ממנו את החלק שעושה את הטעם של הדגים מר. שתי דקות אחרי כן, עבר הדג הזה דרך מטחנה ענקית והפך לעיסה. את העיסה עם 2 הראשים שנשארו בצד הכניסו לשקית והצמידו לה פתק כתום עם השם "נורית גזית". חמש דקות ואני בחוץ,  ממהרת הביתה להתחיל לבשל.

אני מכינה גרסת גפילטע פיש "לייט" מקוצרת. מערבבת את כל עיסת הדג עם הבצל, הביצים, פרורי הקמח מצה תבלינים. 30 דקות של בישול במים רותחים יחד עם ראש הדג, הכרחיים ליצירת הציר הרוטט והקרוש. אחרי כמה שעות במקרר מתקבלות קציצות דג קרות אפרפרות, עם עיטור הגזר הנצחי. מזל שיש חזרת בעולם.

לא ברור לי בכלל איך הצליח דג אפרפר ולא אטרקטיבי במיוחד להשתחל באופן כל כך מרשים אל ראש שולחן החג תוך שהוא חוצה גבולות של עדות וגיל ואפילו לזכות לברכות משלו. אופנה קולינרית אחת באה ואחרת הולכת וקציצת הקרפיון האפורה והמשמימה לעולם עומדת, כל שנה מחדש, ונראה שהוא ישאר פה לנצח.

אז שנה טובה לכם ממני, ושתזכו להיות לראש ולא לזנב...

בשבילי זו היתה נסיעה של ממש וגם נסיעה בזמן. לפעם, לתקופה, לשירים. לתמימות של פעם. ככה גם המילים של השירים. אופטימיות, הרבה דיבור על אהבה. אפילו ברה"מ היתה שם. תזכורת לעולם הפסיכודלי של פעם. אבל את מי זה עניין? אותי עניינו רק השירים ואת זה הוא עשה כמו שכוכב בסדר גודל כמוהו יודע לעשות. לזכותו יאמר שהוא לא בזבז זמן. שניים שלושה שירים פחות מוכרים, אבל העיקר באוסף של מיטב שירי הבטלס. כמו שצריך.

בשמונה וחצי בדיוק עלה לבמה איזה ג'נטלמן אנגלי מלוקק ומנומס בחליפה שחורה, מתוכה שמתוכה כבר בצבצה הרוח השבבית של החולצה הורודה. כמה שירים לחימום האווירה, הוא נפרד מהז'קט ומתוכו פורץ הצעיר הנצחי השובב בדיוק כמו זה שהכרנו פעם. הבחור הצעיר הזה בן ה-66 נתן שואו שלא היה מבייש להקות וזמרים צעירים ממנו, שואו שגרם לרגעים לא מעטים של תענוג.

איך שהוא התחיל לשיר, עבר לי בראש הסרט של החיים שלי. תקופות שלמות שמתחברות למילים ולמנגינות. ואני עומדת שם קרובה לבמה מזמזמת לי את המנגינות ושרה את המילים של כל השירים (כמעט) ובכלל לא איכפת לי מה חושבים כל עשרות הצעירים שעומדים מסביבי ומסתכלים עלי. ולא רק אני. לידי עמד איזה גבר צעיר ששר קצת ורוב הזמן התאפק. בסוף, כשהתחילו כל הלהיטים הגדולים ברצף, הוא כבר לא התאפק יותר ושר כשהוא מחבק את בת הזוג שלו. איזה כיף היה לשיר איתו ביחד ולהתנועע מצד אל צד לקצב ה-לט איט בי.

הכי שיא בשבילי היה השיר Hey Jud אבל לא רק זה. let it be ו-live and let die שהביא לנו בהפתעה מוזיקה מתפוצצת עם זיקוקים שתואמו בצורה מושלמת עם המוזיקה ותנו צ'אנס לשלום ועוד.

מקרטני התרוצץ על הבמה בלי הפסקה. הוא היה עסוק כל הזמן. מהגיטרה עבר לפסנתר ולכל מיני גיטרות וכלי פריטה מעניינים אחרים, תוך שהוא דואג כל הזמן ושואל את הקהל: "אתם נהנים?" ואנחנו עונים לו בהתלהבות והוא ממשיך לפרגן ולחלק מחמאות "איזה קהל נהדר אתם" ואנחנו מגיבים במחיאות כפיים והוא מרוצה ואנחנו מרוצים גם. בסוף, אחרי כל ההדרנים כשהוא חזר לבמה פעם ועוד פעם ואחרי ה-Yesterday המפורסם שלו, והפרידה ממועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר, הוא כבר לא חזר לבמה. שעה ארוכה עוד עמדנו מחכים. אולי הוא יחזור שוב... ורק כשנדלקו האורות ופועלי הבמה החלו לפרק את הציוד הבנו שהקסם פג.

בדרך הביתה זמזמנו שירים מהמופע.. למי היה איכפת שמסתכלים עלינו. עוד שיר ועוד שיר ובסוף נשארתי עם המנגינה של ה"נה, נה, נה, נה היי ג'וד" שלא עוזבת אותי גם עכשיו.

חוויה נהדרת.

החיים מזמנים לנו מדי פעם אפשרות לראות איך אנחנו באמת נראים מהצד השני, וכמו תמיד זה קורה בדיוק כשאנחנו הכי פחות רוצים להקשיב. יש לנו הזדמנות לשמוע מה באמת חושבים עלינו כשכועסים מאד או כשזורקים אותנו מכל המדרגות ונועלים אותנו מחוץ לדלת. מהמקום הזה  נאמרים דברים שבדרך כלל אינם נאמרים, והם גם מסוג הדברים שלא נעים לנו לשמוע.

התגובה הראשונית היא בדרך כלל תדהמה מוחלטת. הלם. נסיון להבין מאיפה זה נפל עלינו. איפה בדיוק כל השצף-קצף הזה הסתתר לפני שפרץ החוצה ומה הדבר שגרם לו לפרוץ החוצה בעוצמה כזו.

אחר כך בא העלבון. הפגיעות. תחושה שאני "קורבן" של נסיבות, של החיים, של אנשים אחרים ואין כמו להאשים את הנסיבות או אנשים אחרים במצב הזה. כמה טוב שהאחריות היא על מישהו אחר..

אבל אפשר גם להיות במקום אחר. המקום האחר הזה הוא לא מקום שקל להגיע אליו אבל זה מקום ששווה להתאמץ להיות בו.