שיר יום -כיפור / יהודה עמיחי

סלחו לי כבר עכשיו, שלשה חודשים

לפני ימי הסליחה הנוראים.

אני חושש שלא אגיע.

אני מפזר את יום-כיפור על פני

כל השנה

ענבים בשלים בעונתם.

אך איך יבשילו חטאים וכפרתם ביום אחד ?

בית הקברות של ערב יום הכיפורים הוא מקום אחר. המקום זה שבימים רגילים הוא מקום משמים ועצוב בערב חג לובש חג. בכניסה לבית הקברות משתרך תור ארוך של מכוניות. ניידות משטרה מכוונות את תנועת הבאים יוצאים. מגרשי החניה מלאים עד אפס מקום. השבילים הומים אדם. נציגי הדת לזרמיה מציעים מצוות של הנחת תפילין וכפרת עוונות והשכבות, הכל בשביל שברגעים הספורים שעוד נותרו עד סגירת שערי שמים, אפשר יהיה לעשות תיקון של הרגע האחרון לכל החטאים...

בבוקרו של יום כיפור זה מקום פשוט מסעיר. זה מקום להתעדכן בו, לדעת מי עוד בא לבקר ומי כבר שוכן פה קבע... הרבה ברכות עפות באוויר. "שנה טובה" ו"גמר חתימה טובה" ו"שלא תדעו עוד צער" ו.. "לא ידעתי שאמא שלך נפטרה". שמחת המפגש הספונטני וכאב המוות וצער הפטירה מתערבבים להם האחד בשני עד בלי יכולת להפריד. ממש כמו פגישת מחזור.

5:50 בבוקר. חושך. קרירות של סתיו אופפת אותי כשאני צועדת לעבר נקודת המפגש. אחד כבר שם. לאט לאט מתקבצים כל השאר. חיבוקים. נשיקות. התרגשות. רק לפנות בוקר נרדמתי. התחלת העונה השניה שלנו בשביל. בחושך נראה ששום דבר לא השתנה. אותם אנשים. שאלות ה'מה נשמע'. הבדיחות החבוטות של הבוקר. למי יש כוח לצחוק... בודקים שכולם כאן ויוצאים לדרך. הפעם המסלול קצר מקיסריה לתחנת הרכבת בחדרה, 11 ק'"מ בסה"כ, רק בשביל לחמם את השרירים.

הקיץ נוצל להתארגנויות. נעליים חדשות, ביגוד של מטיילים מקצועיים, גרביים סופגות זיעה, תרמילים, כובעים. הסעה מאורגנת. לו"ז עם תאריכים עד סוף העונה. שמנו יצא למרחקים ובקיץ היו לנו כמה פניות לצרף משתתפים חדשים. החלטנו לא הרחיב את השורות. בקבוצה שנוצרה יש אינטימיות נעימה ואיזון טוב. כל מצטרף חדש מערער לנו את הבלאנס הזה והאיזון העדין מופר כל פעם מחדש, אז סגרנו את הרשימה. עכשיו זה גם תלוי מקום פנוי בהסעה. נשקול כל בקשה לפי ה'מצב בשטח'.

קפה ראשון של בוקר למרגלות אמת המים העתיקה של קיסריה... אנחנו מתנהלים בעצלתיים. נעים לעמוד בבוקר, לקשקש, להשלים פערים. באור של הבוקר אפשר לראות את הנעליים החדשות, את החולצה החדשה של Columbia... צילומים ראשונים, ערכת הקפה נארזת. אנחנו סוטים מהדרך המקורית והולכים על קו החוף. הים כחול עמוק. הגלים הקטנים מלחכים את החוף. המראה כל כך מפתה. בחניה הראשונה, ככה כמו שאנחנו, מתפשטים ורצים לטבול במים. מרחוק התחתונים נראים בדיוק כמו בגד הים ששכחתי בבית. למי בכלל איכפת... כל זה זה מתגמד מול ההתרגשות של לטבול בים על הבוקר. אחרי השחיה הזו הכל נראה אחרת...גם זה שצריך ללכת בבגדים רטובים...

בדרך אנחנו עוברים בגן הלאומי של קיסריה. ההיפודרום כמו ממתין למרוץ הסוסים הבא. באמפיתיאטרון פורקים ציוד לקראת ההופעה של מחר בלילה. בתי הקפה ריקים מאדם. בינתיים. הכל עוד מנומנם משהו. בקיבוץ שדות ים הכנות אחרונות לחתונה שתיערך שם בצהרים. רצי הבוקר על החוף. תכף אנחנו נפרדים מרצועת החוף המקסימה הזו.

ההליכה בהמשך נעשית קצת משעממת. הולכים על קו החול, דיונות, גבעות של כורכר, קצת כביש, אנחנו זוכים לקריאות 'כל הכבוד' ממכוניות חולפות, תחנת הכוח של חדרה, פארק נחל חדרה. קטע די מעצבן וכבר נעשה די חם. אני מנסה להפיק ממנו כמה שאפשר. ההליכה על הדיונות לא קלה אבל אפשר להרוויח מזה. שמתי לב שהיא מפעילה היטב את שרירי התחת והבטן. 'טוב' אני אומרת לעצמי 'אולי יצא לי מכל המסלול הזה תחת מעוצב'... כשאני מכווצת ת'תחת לעוד קצת דיונות, לעוד דרך עפר סתמית, והנה גבעת אולגה. עשרות פעמים אני חולפת על פניה בנסיעה ומעולם לא נכנסתי. עד להצצה היום.

אנחנו חוצים את כביש החוף לכיוון תחנת הרכבת חדרה מערב (יש גם חדרה מזרח?), סימוני השביל נעלמו. אנחנו בנקודת הסיום. מסתדרים לצילום קבוצתי אחרון ונפרדים. גם בפעם הבאה יהיה ים. את זה כבר הספקתי לבדוק.

ב'שנה הבאה'
זה מושג שאני מחכה לו כל פעם מחדש,

היה לנו שקט וישנו שנת ישרים
ועוד סרט ועוד סיפור ילדים
הלך השקט הלכה השינה הלכו החלומות הנעימים
ארכדי דוכין

התפכחות היא עצירה.

אני לא יודעת מתי היא תדפוק על דלת ביתי. נימוסים זה לא הצד החזק שלה. היא מגיעה בהפתעה. נכנסת בסערה לתוך הבית, נעמדת באמצע החיים - 'אני פה' היא מודיעה בביטחון. 

היא  מופיעה בחיים שלי בכל מיני צורות. ילדים. חברות. אחים. זוגיות. העוצמה שלה חזקה וזה תמיד דומה. היא מצמידה אותי לקיר, אין לי שום יד ורגל בדבר.

במידה וארצה או לא היא מגיעה. לפעמים פניה לטוב ולפעמים לרע. ההתפכחות היא מתנה ללא פתק החלפה. ללא ספר הדרכה. היא תובנה שמשתלטת עלי והופכת לי את החיים. היא כופה עצמה עלי ומצריכה אותי להתארגן מחדש.

היא חזקה ותובעת התייחסות. היא יוצרת בלבול, היא הופכת את האופטימיות על פיה, היא מסתערת ותכף  החיים משתנים. כשהיא באה תכף יודעים שזאת היא. היא עוצרת אותי ומסתכלת לי בעיניים. היא משסעת את הנפש. היא פורמת את כל החוטים שהיו שזורים בסיפור שבניתי, גונבת לי את החיוך, היא חזקה ממני, סלע מתגלגל במורד הר, רעידת נפש, רצון לעזוב הכל, לא לשוב, לא להביט, לברוח, לישון ולהתעורר אחרי הכל,

לפעמים היא יכולה להיות כואבת, היא כל כך ברורה כמו אגרוף בבטן, משאירה אותי ריקה מבפנים. היא כבר לא מאבק בין כן ולא, היא כבר לא מאבק בין רגש להגיון, היא ברורה וחדה וככה גם הסיום שמלווה אותה.

מה היא באה לספר לי ולמה דווקא עכשיו? איפה היא תופסת אותי בחיים? האם אני מספיק חזקה כדי להסתכל לה בעיניים? מספיק ישרה עם עצמי להוקיר לה תודה על שככה התפרצה לתוך חיי?