החגים האלה הם יותר מדי חופש בשבילי. כל הזמן צריך להיות עסוקים בלתכנן מה לעשות, איך להעביר את הזמן, לארח, להתארח, לבשל, לנקות, לסדר, להתכונן לקראת.. לחשוב על מתנות. תגידו, מה רע בשגרה, אה?

בחופש אני מבלה 24 שעות בבית עם אנשים שבדרך כלל אני רגילה לראות אותם חצי שעה פה וחצי שעה שם ועוד 3 שעות בערב.. שכולל בתוכו גם הכנות לארוחת ערב, תליית כביסה וקיפול כביסה, טלפונים לחברות וכו'.. העבודה, שהיא העיסוק המרכזי שלך ביומיום, נדחקה לקרן זית. עכשיו את עם הילדים (בא לך לעשות לי  משהו קטן לאכול? אז מה אם 00:30 בלילה...) אני הכי מרגישה בבית כשאני בעבודה..

כל הזמן נוסעים. או שבאים או שהולכים. לא תמיד בא לי אבל צריך. אחרת איך נפגש? לא בא לי לראות, להדחק בחניה בלתי אפשרית, לפגוש דברים ש'בחיים לא ראית דבר כזה', לאכול בחוץ, להשתזף ולהתמלא בחול ים, לקנות דברים שלא צריך, להתחבק עם זו שלא ראיתי שנים,  להיתקל בדברים ש'אין כאלה בארץ' ולהגיד שנהניתי.

חו"ל? בשביל מה זה טוב. מה יש שם לראות שלא ראיתי? חו"ל מעלה את כל המפלסים למעלה: מפלס הסבלנות, מפלס הצפיפות, מפלס ניצול הזמן ביעילות. רבים בקלות. הכל הופך להיות טעון וסוער עד גבה גלי.. חלק גדול מהריבים בעת נסיעה מעבר לים קשור בהתנגשות של לוחות זמנים. ככה, בארץ, בנאדם לא מבלה נון סטופ עם מישהו. הוא הולך לעבודה, חוזר, יש לו כל מיני עניינים, אבל בחו"ל, את צמודה לזוגי שלך לטיול מהבוקר עד הבוקר. וכך צריך לתאם זמני קימה והליכה לישון (יש רק חדר אחד במלון ואין לאן לברוח) קצבי הליכה וזמני אכילה, ומיני מזונות ורצונות מנוגדים..

חופשה ארוכה לא עושה אותי יותר מאושרת. חופשה טובה בשבילי היא כזו שתפורה למידותי והיא במינון הנכון.. הגעתי למסקנה שמה שעושה אותי למאושרת זה בעיקר הדיבורים על החופש.. התכנונים, המחשבה על מה שיהיה. הכי אני נהנית מהמשחק המקדים.. לצאת זה כבר פחות חשוב.

לא במקרה בחרה זלדה בכותרת `ערב יום הכיפורים` לשיר אינטימי כל-כך, העוסק ביחסים שבינו לבינה. זלדה נוטלת מקדושת יום הכיפורים רק את תחושת השקט המיוחדת של הזמן הנעצר מהמולת היומיום. היא מתארת רגע נדיר של אינטימיות, רגע שבו בני-הזוג יכולים להרחיק את עצמם משאר בני-האדם ומן העולם כולו, וליצור לעצמם להרף עין תחושה יחידה במינה של מקום בטוח שאין כמוהו, שהוא לב-לבה של האהבה. האינטימיות הזו, בה שבה בני-הזוג מתנתקים מכל המחויבויות שלהם ומקדישים את מלוא תשומת-לבם זה לזה, יוצרת בדידות גדולה ורק האהבה המיוחדת שלהם היא שהופכת את הבדידות לחיבור ולתחושת ביטחון שאין כמותה, כמו נר שיכול להאיר את מרחבי הים.

הניגוד העצום הזה שבין קודש לחול, שבין היומיום לבין ערב יום הכיפורים, מאפשר להציג את הרגע היחיד והמיוחד של האהבה האינטימית, רגע המאפשר להתנתק מן העולם כולו ולהיות זה עם זה. וכאשר הרגע הזה חולף אנו שבים ונטמעים בעולם שסביבנו, כמו מי שהולך להתפלל עם העדה בהיכל, כאחד מן העצים ביער.

וככה אני בוחרת להסתכל על מהו יום הכיפור בשבילי. יום של אינטימיות ושל התחברות עם תחושת השקט ועם הזמן שנעצר לכמה שעות, התרחקות מהעולם שבחוץ והתכנסות אל העולם שבפנים. בתוכי. ולהקדיש את כל תשומת הלב לכל מה שמתרחש מסביב.

גמר חתימה טובה

השעון הביולוגי שלי ושעון החורף עוד לא מסתדרים ביניהם. אני ממשיכה לקום כל בוקר ב-4:45 ולחשוב שהשעה היא 5:45. רק כשפעמוני השעון בסלון מצלצלים ששה צלצולים, אני שמה לב שקמתי שעה אחת מוקדם מדי. כשאני מגלה את זה כבר הלכה לי כל השינה. אני מחפשת תעסוקות בוקר שלא עושות יותר מדי רעש, הבוקר זה הכביסה. אני אוספת את הכביסה, ממיינת לצבעוניים ליותר וצבעוניים פחות, מפעילה מכונה. בינתיים האור מבחוץ פולש דרך החלונות לתוך הבית. בחמש בבוקר האור רך.

וגם לשקט יש צליל אחר. בשקט הזה הקולות מתחדדים. פחי הזבל המתרוקנים למשאית. עיתוני הבוקר שטסים להם לאורך השביל ונוחתים כל פעם במקום אחר בגינה. מכוניות ממהרות לדרכן. המים בקומקום החשמלי המתחממים בקול. הזבוב הטורדני מאתמול הופיע שוב. כמה זמן חיים זבובים? קראתי באיזה מקום שזבובים חיים בין שבועיים לשלושה. מאתמול אני מנהלת נגדו קרב ללא הצלחה. הוא מצליח להתחמק מכל מארב שאני מציבה.

אני מוצאת אותו מסתובב במיטה. "אתה לא ישן?" ברור שהוא לא ישן אחרת  לא הייתי יכולה לדבר איתו.. "קשה לי להרדם" הוא עונה. 'בא לך לשתות איתי קפה?' אני שואלת. השעה חמש. הוא קם מהמיטה מחבק אותי אומר 'נפרדנו'. אני קצת מופתעת בעיני הם נראו חמודים ביחד אני רוצה לשאול אבל בוחרת שלא. העיניים שלי משתוממות.. הוא מסיט את המבט הצידה שלא אפגוש את העיניים שלו וחוזר למיטה. יהיה קפה לבד. אני והזבוב.. אני יוצאת החוצה להביא את העיתונים.

מכונת הכביסה מסתובבת לה במנגינה משתנה. רעש המים הנכנסים, הכביסה המתערבלת, במהירות של 1000 סיבובים בדקה המים נשאבים החוצה.. עיתוני הבוקר פרוסים על השולחן יחד עם הקפה. הזבוב לא מפסיק לנחות ולהמריא. הוא חג מסביבי וכל פעם נוחת על חלק אחר בגוף שלי. החלקים החשופים הכי אהובים עליו. אנחנו לא מסתדרים ביחד. איך נפטרים ממנו?

מאיפה להתחיל?

פו התבונן בכפות ידיו,
הוא ידע שאחת מהן היא הימנית
ואם החלטת איזו היא הימנית הרי תהיה השניה השמאלית...
אולם מעולם לא הצליח לזכור מאיזו להתחיל.

(א.א מילן)

שתהיה שנה מוצלחת ומהנה.
שנתחיל ברגל ימין ושנדע בסוף איפה רגל שמאל.

בפתחה של שנה

אני מאחלת לכולכם שתהיה שנה נהדרת