גם כשאנחנו יוצאים לשביל ומתנתקים מכל העולם אנחנו לא חדלים לקרוא. אנחנו קוראים הכל. שלטים, רמזורים, תמרורים, שמות של ישובים, אנחנו קוראים מפות, אנחנו קוראים את סימוני השביל, קוראים את הנתונים של מכשירי ה-GPS המלווים אותנו בדרך ומספקים לנו מידע בזמן אמת אם "אנחנו על השביל או שטעינו" או "כמה נשאר עד הסוף" הכל מסביב מזמין אותנו להיות קוראי סימנים. העולם מסביב מלא סימנים שאנחנו מגיבים להם. במעט זמן אנחנו רוצים לדעת יותר.

אנחנו גם קוראים את אלה שהולכים לצידנו. למי קשה, מה אומרת גרירת הרגל הזו או מקל ההליכה שהתווסף הפעם. אנחנו רוצים לדעת, לקרוא את הפנים, רוצים שיהיו כספר פתוח, שלא יסתירו דבר, שיהיו קלות לפענוח מהתחלה ועד הסוף, רוצים לקרוא את המחשבות, לקרוא את הכאבים, את הקושי, רוצים לחדור פנימה אל תוך מעמקי ה'מה מתרוצץ לך בתוך המחשבות'.. ההליכה ביחד יוצרת אינטימיות שבה אפשר ללכת צד בצד ולא להחליף מילה במשך רגעים ארוכים ובכל זאת לקרוא את מי שהולך לצדך ולחוש אותו מעבר למילים.

השביל הוא לא סתם חווית קריאה מזדמנת. הוא כמו קריאה בספר, קריאה כזו שסוחפת אותך לגמרי. כזו שאתה נגרר בה אל הבלתי ידוע, מעמדה של להיות זרה לגמרי. החוויה לא מצומצמת רק לפענוח של הסימנים אלא לחוויה של עצם הגילוי, הביאור, זיהוי הסימנים, משהו שאפשר לכנות אותו הנאת קריאת השטח והכרתו, הקריאה הזו מעניקה לי הנאה, מרוממת אותי ומכה בי. קריאת השטח היא כמו חוויה של קריאה כששוקעים בספר שגורם לנו ללכת לאיבוד, לשכוח את ההווה, את המשפחה ולא לשמוע את הנאמר מסביב וגם לא את קולה של אמא שאומר "אם תקראי בחושך תהרסי לעצמך את העיניים" – כשבאותה שעה בדיוק העיינים נפקחות אל עולמות חדשים, אל מחוזות לא נודעים, אל דמויות חדשות..

חווית השביל כרוכה במסע עצמו ובאותה עת היא גם נסיעה אל מחוץ לעצמי, למקום שבו אני נסגרת אל המקום שממנו באתי ונפתחת אל המקום החדש.

המקום החדש הפעם היה מסע אל חבל יתיר בואכה עמק ערד. מסע של יומיים. יומיים בשביל זה לא יום ועוד יום. יומיים זו חוויה מתמשכת. הרגל שהתחילה לכאוב ביום הראשון תכאב יותר ביום השני, הכאב שהציק רק קצת בהתחלה יהפוך לבן לוויה קבוע ומטריד עד לסוף היום השני. מה שסחבתי על הגב בהתחלה כי 'אולי אצטרך' יהפוך מהר מאד למעצבן ומיותר שלא ניתן להפטר ממנו עד הסוף. הכל צריך להיות מתוכנן לפרטים: הציוד שיסחב על הגב, המים, תחנות העצירה, האוכל. אין הנחות. מה שיש – יש ומה שאין – כבר לא יהיה הפעם.

במסע הפעם אנחנו לומדים את תולדות היעור בארץ ישראל. האזור כולו נטוע ביערות מעשה ידי אדם. היער הזה הוא מפעל הנטיעות הכי גדול שנעשה בידי אדם, בכל המזרח התיכון. בפעם הקודמת עברנו דרך יער דביר ויער להב הפעם אנחנו מתחילים ביער מיתר ועוברים ממנו ליער יתיר – רצועת הירק האחרונה לפני המדבר. היער הזה מלא קסם. הוא לא רק יער אורנים ואקליפטוסים. בתוכו מצויים מטעי זיתים ועצי החורש הארצישראלי וככל שנעלה יותר בגובה נתקל בעצים שאף פעם לא חשבנו שיוכלו לגדול בנגב כמו דובדבנים ופיסטוק חלבי (עץ הבוטנה) ומטעי גפנים ועוד המון הפתעות. באמצע היום עשינו הפסקה בבקעת היערנים ביער יתיר. במקום הזה נפגשנו עם עודד יופה שאחיו נפתלי ז"ל, איש קק"ל, היה זה שהיה אחראי על פרוייקט נטיעת היער הזה ויערות אחרים בשנות החמישים והשישים והשבעים, ופגשנו את עבד, מנהל יער יתיר שספר על תחזוקת היער על המבקרים ועל המחקרים שמבצעים כאן כבר יותר מ-30 שנה

השביל עולה מגובה של 350 מ' לגובה של 870 מ'. אנחנו יורדים בערוצי הנחלים  חברון ואשתמוע ועולים לפסגת הר עמשא  סוף המסלול להיום – עבורנו זו פסגת האושר. מאחורינו יום לא קל שבו הלכנו 21 ק"מ מרביתו בעליה. הרכב מחכה לאסוף ללינה באכסניית הנוער בערד. אכסניית ערד התגלתה כמקום מפתיע לטובה מכל הבחינות אבל האמת היא שמים חמים זה כל מה שמעניין אותנו כרגע.

בחדר האוכל בערב אנחנו פוגשים קבוצה מעורבת של דתיים וחילוניים. מבטים של סקרנות מכל עבר. אנחנו מתעניינים בהם והם בנו. מה אנחנו עושים בערב שבת באכסניית נוער?אנחנו לא בדיוק נראים כמו  חבורת אכסניית נוער טיפוסית. סיפור השביל תמיד מעורר התפעלות אצל אנשים. הביטוי "כל הכבוד" חוזר על עצמו הרבה פעמים בשיחה. אבל התפעלות התפעלות, צריך להתארגן לישון כי מחר יש עוד יום. התכנסות אחרונה לערב. כמה קטעי שירה, דברים של משה גרשוני, אריאל הירשפלד ופרידה מהחולות של פרדס חנה שהביא אבי הפייטן והעיניים כבר נעצמות..

ברבע לשבע למחרת בבוקר התייצבנו בפתח חדר אוכל ליום חדש של הליכה. הרגל הכואבת מאתמול נוכחת איתי מהבוקר. המסלול מתחיל בשמורת הר עמשא שבה יש מפגש נדיר של שלושה סוגי אקלים:ים תיכוני, מדברי וערבתי ושל שלוש חברות צומח. התצפית מעל ההר עוצרת נשימה. על מקום כזה נאמר המשפט האלמותי "ביום בהיר אפשר לראות לנצח". מכאן גם אפשר לראות את כל המסלול שמצפה לנו היום. אנחנו יורדים במעלה דרגות, עוברים ליד כפרי בדואים בלתי מוכרים, חוצים את תל ערד – העיר הראשונה שנבנתה בארץ ישראל ומסיימים בפארק ערד.

בסוף היום, הגוף, הנשמה והמחשבות שלי בסוג של שקט מדברי, שקט שיש לו נוכחות אחרת. מן שקט שיש בו רוך וחמימות. משהו עוטף. אחרי המאמץ התחושה הגופנית תמיד נהדרת.

אני חולצת את הנעליים ושוכבת על הגב על הדשא בפארק ערד. מסביב ריחות המנגל והמולת ילדים משחקים כדורגל. אני מתבוננת בשמים הבהירים, חשה את הדם הזורם בעורקים, שומעת את הלב שלי הולם. מרחוק אני רואה להקת צפורים בשמיים. אני מרגישה את מאמץ השרירים שלי מתפוגג לאיטו, הכתפיים שהשתחררו מעול התרמיל, מגע הדשא ברגליים שלי היחפות, הגב שלי פוגש את העשבים מתחתיו ולרגע אני מאבדת את תחושת הזמן והמרחב ומתמכרת לאיחוד הזה הגוף עם הדשא והקרקע שמתחתיו. 

"המכוניות הגיעו" ואני חוזרת למציאות. עכשיו הביתה לטפל ברגל הכואבת שתהיה בסדר עד לפעם הבאה. בדרך הביתה תמי מספרת ליריב שכולם שאלו עליו. "כמה הייתי חסר?" הוא שואל "הרבה" היא אומרת "כמה זה הרבה?" הוא שואל "לא שאלתי את זה" היא אומרת לו.

בפעם הבאה אני אביא נתונים איכותניים, היא אומרת לי כשאנחנו שוקעות בשקט של הדרך.. 

לעיתים קורה שאני נשארת לבד בבית. הרעיון להישאר כך לבד מאד מוצא חן בעיני. להתעורר מתי שבא, לאכול בשעות לא קבועות, אף אחד לא ושאל אותי: מה עשית היום? בלי כל אילוץ. חירות לשמה. אני חושבת באריכות על הנאה שמצפה לי באותו יום שאעביר לבדי. רק לי ברור למה אני מתכוונת..

אני מדמיינת את הלבד הזה לפרטי פרטים: אני רואה את עצמי קמה בבוקר, מתקלחת לאיטי, שמה עלי חולצת טריקו, מכינה לעצמי קפה, מביאה את העיתון מבחוץ ומדפדפת בו לאט. כותרות בלבד. היום לא מתחשק לי להתעמק, הולכת לחפש לי משהו לאכול במקרר. לאט לאט אני שמה לב שאני מודיעה לעצמי מה אני הולכת לעשות ברגע זה וברגעים שאחריו. תכף אלך ואחר כך אחזור ואז אלך לנוח קצת ואקום מהר כדי לא לבזבז את הזמן וגם בערב יש לי תכנית.. אני שמה לב שביום כזה כשאני לבד אני מתבוננת בעצמי ומפקחת על עצמי.

ביום רגיל שסדר הזמנים שלי שומר ומפקח עלי. כאילו שהוא אומר לי "זה מה שאת עושה כעת וזה מה שתעשי אחר כך". אבל ביום שבו הכל פתוח והכל חופשי, מופיע איזה קול בתוכי, קול שמבקש לשלוט בדברים. הוא מצביע על הזמן, על תחושת ה'הולך ואוזל' הוא מבקש להקדים את מה שיוכל להתרחש באופן בלתי צפוי, תובע ממני לתכנן, לראות את העתיד, והפוך אותו להווה.

וכך קורה שברגע שנשארתי לבד, ואני משוכנעת שאני חווה תחושה של חירות מלאה. בלי מסגרת, בלי לוח זמנים, בלי התחייבויות. קם בתוכי איזה קול פנימי והופך למי שמפקח עלי, בתוך הבית הריק, הדומם, חסר המסגרת הזה..

השבוע הגיע התור שלי להקריא קטע שכתבתי בסדנא לפרוזה. 

המרצה יושבת בראש השולחן ומזרזרת כולם להסתדר כדי שנתחיל. "מי מקריא היום?" היא דואלת. את מרימה אצבע מהססת."תחלקי" היא אומרת. את מחלקת את הדפים עם היצירה שכתבת. אחרי שכולם קבלו את מתחילה להקריא את הקטע, ולמרות שאת מנסה להסתיר  את זה, ההתרגשות ניכרת בקול שלך, בשגיאות שאת עושה בזמן שאת מקריאה, במיוחד אלה הקשורות לפסיקים ולנקודות. את מוצאת עת עצמך עוצרת איפה שלא צריך וממשיכה במקום שבו צריך לעצור. איכשהו את מצליחה להתגבר על זה ולייצב את הקול ולסיים את ההקראה בשלום.

שקט משתחרר בחדר.

"מישהו רוצה להגיב על הקטע?" קולה של המרצה מבליח בחלל החדר. דממה. שומעים רק את הרעש של התזוזה בכסאות "למישהו יש מה להגיד?" היא מנסה שוב. מרוב שקט אפשר לשמוע את הדממה. אני מתכווצת בתוך הכסא שלי ושותקת גם. בפינה השמאלית של החדר מישהו מכחכח בגרונו. 'כתוב טוב' הוא אומר ומוסיף הערות על מה שצריך לשפר, אחריו מדברת זו שלידו. היא לא כל כך אהבה. עוד תגובות ועוד הערות. אני מקשיבה היטב לדברים. להבין את הנאמר בהקשר של הקטע. שלל התגובות מביא אותי לתובנות חשובות בשבילי. בסוף המנחה. אומרת דברים טובים בצד דברים לשיפור.

ביחד עם הדיבור שלה, הרגשתי איך המתח שהייתי שרויה בו מתחיל להתפוגג לאט לאט...

איך שנכנסתי לסטודיו של הפילאטיס ראיתי אותו. הלב שלי החסיר פעימה. אנחנו צהובים זה לזה כבר תקופה ארוכה. שנים שאני נמנעת מכל קשר איתו. היום נפגשנו בשיעור, הוא, אני ועוד זוג. לכאורה אין צורך שיהיה קשר בין האנשים המתעמלים, כל אחד בענייניו. אבל בכל זאת נוצר משהו. אולי בגלל שזו קבוצה קטנה. בפעילות יוצא שמתחלקים לזוגות בגלל המכשירים והסידור של המזרונים, ואז יש שיחות קטנות בין האנשים. אחד מזכיר לשני את התרגילים. עוקבים בעיניים לראות אם זה נכון, מתקנים אחד לשני. מין אינטימיות קטנה שכזו, לרגע. ומכיוון שהזוג השני היה זוג של ממש, יצא שהוא ואני זוג. סוג של.

האינטימיות הזו איתו שנקלעתי אליה בלי להתכוון יצרה אצלי תחושה מתגברת של חוסר נוחות. הרגשתי חשופה מדי במכנסיים הקצרים ובגופיה הצמודה לגופי. חשתי את הפלישה למרחב הפרטי שלי בנוכחות שלו, במבטים שלו, בתנועות שלו, בעצם היותו  איתי בחדר הקטן הזה ביחד. זה הזכיר לי  את הסטיקר שאני פוגשת בשירותים של האוניברסיטה "אישה מחליטה לבד עם מי היא רוצה להיות ביחד".

וזה בדיוק מה שעשיתי, למרות שהיינו ביחד החלטתי שאני לבד.