כשהשנה נגמרת

זה לא סוף ולא התחלה

אלא המשך תנועה המאפשר לנו ליצור רצף של חוכמה

מכל החוויות שעברנו.

השנה החדשה

היא הזדמנות נוספת לעשות זאת כמו שצריך.

הרבה אנשים מצפים להתחלות חדשות

כדי שיוכלו להמשיך בהרגלים הישנים.

אני מאחלת לעצמי

שהשנה הבאה תהפוך אותי לאדם טוב יותר.

שבשנה הבאה אלמד להתעלות מעל לדברים הקטנים,

שיהיו בה הרבה שבילים מעניינים,

ושאעשה אותה 'כמו שצריך'.

שנתיים וחצי בצבא כבר מאחורינו. הזמן עובר מהר. החיים שאחרי כבר נראים ממש קרובים. הוא מתחיל  לדבר על הסוף ועל התכניות שאחרי.

היומיום בצבא לא נעשה יותר קל אבל הוא למד להסתדר. כשהוא מסתדר הכל הולך טוב.

נקודות המשבר צצות כשמתחלף לו המפקד. המפקדים מתחלפים כל כך מהר. לא מספיקים להתרגל לאחד וכבר בא אחר. איך אפשר לעשות תפקיד כשעוד לא הגעת וכבר אתה הולך?  כשהמפקד מתחלף אנחנו חוזרים אחורה, אל הקשיים של שבת בערב, חוסר הרצון לנסוע בראשון בבוקר חזרה, מצב רוח ירוד. זה תמיד אותו ריטואל. היחסים עם המפקד החדש מתחילים עקום. בהתחלה הם לא בדיוק מסתדרים. אחרי כמה זמן הם לומדים לעבוד ביחד ומתחילות המחמאות ההדדיות. ואז גם מצב הרוח שלו משתפר ואני מבינה שהוא מרוצה.

לפני 5 חודשים שוב התחלף המפקד. הגיע מישהו דתי מאחת ההתנחלויות בשטחים. הפעם השינוי היה כנראה קשה לעיכול. באמצע הוא יצא לקורס וכשחזר ונראה שהם מתחילים להסתדר הוא נפצע באחת מחופשות השבת במשחק כדורגל וקרע את הרצועה מעל הברך. 

את אותו סוף השבוע הוא בילה ב"ביקור רופא" וקבל 3 גימלים. בצבא חשבו שהוא עושה הצגות. כשחזר לבסיס אחרי ימי הגימלים התחיל ספור עם 'לראות רופא'. הרופאה שלהם מסתובבת כל הזמן בגדודים ויש תקופות שממש קשה לפגוש אותה. הרגל שלו לא נעשתה יותר בריאה אבל להפגש עם הרופאה הוא לא הצליח. וככה הוא נסע לבסיס וחזר הביתה כל שבוע שתקווה שהפעם יזכה לראות רופא. באחת השבתות הוא החליק במדרגות בבית ומצבה של הברך החמיר.

ב'ביקור רופא' סרבו בהתחלה לראות אותו בטענה שזה ביקור חוזר, אבל הרופא ריחם עליו. הוא ראה שהמצב לא טוב ושלח אותו לחדר מיון. בחדר מיון הפנו אותו בדחיפות לאורטופד ונתנו לו הרבה גימלים.

ובינתיים בצבא, מכיון שאת הרופאה ביחידה הוא לא פגש המפקדים שלו חשבו שהוא עושה הצגות.

האורטופד שראה אותו אחרי חודש חשב אחרת. הוא שלח אותו לבדיקות וצילומים וקבע שצריך ניתוח ושלח אותו חזרה ליחידה להכנות לקראת הניתוח. בינתיים הגיע התאריך לניתוח בעוד חודש וחצי והצורך לפגוש את הרופאה נעשה ממש דחוף, כי היא היתה צריכה לשלוח אותו לבדיקות לפני הניתוח ולתת לו אסמכתא תקציבית לניתוח.

אבל כשהוא חזר ליחידה הוא שוב לא הצליח להיפגש עם הרופאה. הגיוני שבכל התקופה הזו הוא בקושי תיפקד וכמובן שהמפקדים שלו שוב חשבו שהוא משתמט.

בסוף לא התאפקתי וצלצלתי למפקד שלו. אחרי השיחה הזו, המפקד שלו הבין שמשהו כאן לא בסדר ואמר לי שידאג אישית שהוא יראה את הרופאה.

עוד באותו ערב היא קבלה את הניירות שלו ולמחרת גם ראתה אותו פיזית ומייד הבינה שהרגל לא במצב טוב. היא אמרה שמעכשיו זה רק ב"תים  ואסרה עליו כל פעילות פיזית, שמחייבת הליכה, נשיאת משאות ומאמץ. רק לשבת כל היום במשרד עם הרגל מורמת.

המפקדים שלו הורידו אותו ממצבת החיילים המתפקדים.

שוב חזרנו לספור של ימי ראשון: הוא נוסע לבסיס בחוסר חשק, לא עושה כלום וחוזר הביתה אחרי כמה ימים. וככה כל שבוע מחדש.

נראה שעכשיו אולי הם הבינו שהוא כנראה לא עשה הצגות וגם שהוא ממש לא יכול לתפקד וככה זה ימשך לפחות חודש וחצי אם לא תהיה איזו שביתת רופאים בדרך. הוא יסע לבסיס, לא יעשה כלום ויחזור.

משהו לא עבד שם. מהרגע שהורידו אותו מצבת המתפקידם הם פשוט הפסיקו להתייחס אליו. הרגשתי שהוא מתחיל לצאת מדעתו. הוא הציע להם לקחת את הימים עד הניתוח כימי חופש על חשבונו. אבל הם, המפקדים שלו, היתה להם שיטה. 'תגיש את הבקשה בכתב'. קודם כל הם לא עונים. אחרי שלוחצים עליהם הם אומרים שיחשבו על זה ושלחו אותו ב'לך ושוב' ובסוף אמרו שלא מגיע לו שיבואו לקראתו.

והתחילו בכעסים ובהתחשבנויות.

ואני עומדת מהצד ורואה את כל זה מתאפקת...

גברים !!