לעולם לא אשכח למיתולוגי את הפעם ההיא שהוא פגע בי בצורה כל כך כואבת.
זה לא שהוא קרא לי "זונה".
להפך, הייתי מעדיפה שיקרא לי זונה ושלא יעשה את מה שהוא עשה.
זה לא שהוא הרביץ לי.
להיפך, הייתי מעדיפה סטירה לפרצוף ושלא יעשה את מה שהוא עשה.
זה לא שהוא בגד בי.
להפך, כבר עדיף היה שייצא עם מישהי אחרת ויספר לי סיפורים ושלא יעשה את מה שהוא עשה.
הוא שתק.
פשוט שתק לי.
מה רע בשתיקה? כלום. אם היא עומדת בפני עצמה.
אבל הוא שתק לי ארבעה ימים.
כשאנחנו גרים באותו בית.
כשאנחנו ישנים באותה מיטה.
הוא לא החליף איתי אף מילה במשך ארבעה ימים.
למה? כי הוא לא רצה לריב. זה הפריע לו להתרכז וללמוד לבחינה שהייתה לו. הוא רצה שתעבור הבחינה ואז הוא "ידבר" (יריב) איתי.
זו הייתה שתיקה של "שקט שלפני הסערה".
ואוהו, איך שרבנו אחר כך.
מאז, אני לא יכולה לסבול שתיקה.
מעדיפה לקבל את המיץ של הזבל ישר לפנים ולא שיבואו לי בהפוכות של "אבל תראי... את לא מבינה... זה לא ככה... ".
זה בסדר.
אני לא אתפרק.
כבר לא.
"שקט יחסי במצב העניינים,
שמש חמה פורשת קורים שווי משקל זמני,
עכשיו אני אני זה מה שעוצר אותך, זה מה שעוצר אותי..."
מילים: זאב טנא
לחן: שלמה יידוב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
