אני מרגישה שאני נובלת בצבא.

נוח לי להאמין שזה קורה לכל החיילים בשלב זה או אחר.

שהצבא גוזל מהם חיים.

היה לי סוף שבוע רווי ברגשות.

היה כיף, היה קשה. היה אטום. אני הייתי אטומה.

אתמול בלילה מצאתי עצמי אוכלת פסטה קרה ורואה שידורים חוזרים של אופרה ווינפרי

ואז גברת רחמים עצמיים באה לבקר, אבל היא עזבה.

עכשיו הכל הסתדר עם מילקשייק שוקולד וקצפת, נרגילה ואנשים שלא ראיתי המון זמן.

ונדבי כמובן. אנחנו לא מפסיקים לרקום חלומות ביחד.

הוא אמר לי שלדעתו אנחנו חיים את החיים שלנו בצורה הטובה ביותר.

יש לי בראש כמה רעיונות לפיהם אוכל לחיות יותר, אבל קב"ן לא בא בחשבון.

אני מקווה שיהיה טוב השבוע

ושיהיה טוב יותר בסוף השבוע, כי רק אז אני משתחררת.

ואתה

יא מעצבן אחד

אני מול העיניים שלך.

אולי תפסיק לקחת אותי כמובן מאליו?