www.room404.net

שמחתי לגלות שמיברג שותף לתיעוב שאני חש כלפי בית הקולנוע המודרני:

"מעולם לא הייתה לי אמפתיה לדליי הפופקורן האימתניים המותירים אחריהם שובל דביק של גרגירי תירס מנופחים ומצופים חומר כימי דמוי חמאה שריחו מזכיר נשורת רדיואקטיבית והשפעתו הבריאותית דומה. באותה מידה אני מתעב את דליי הקוקה-קולה – למרות שאני אוהב את הרעיון הכללי של קרח במשקה – שהאמריקאים יונקים ממנו בקש בקוטר של מנהרת הברחה ברפיח עד שהם מפיקים את הצליל המחליא של יניקה יבשה ורעשנית מתחתית החבית. 
 
[...]

נכון שהעסק משומן לעילא ובמשענת המושב המרווח יש שקע פלסטי להציב בו את דליי הנוזלים. אבל אני מהדור שהלך לקולנוע לראות סרט ולא לאכול ג'אנק-פוד, לשחק במשחקי טריוויה ולהתבשר, בקול רעם וצלצולים מחריש אוזניים, על הסרטים הבאים עלינו לרעה בכריסמס ובקיץ 2005".