רציתי להספיד את דודו גבע על ידי השוואת הברווז שלו לשׂרוּליק של דוש, וההבדל ביניהם כייצוגים מנוגדים של הישראלי. חיפשתי "דודו גבע" בתמונות גוגל, והתמונה הראשונה שקפצה היתה פרשנות של גבע לשרוליק: כרסתן מקריח, שמעשן ומחליף ערוצים בטלוויזיה על כורסה שמגני דוד כחולים מוטבעים עליה. התמונה מופיעה בבלוג של אלי אשד, בפוסט שעוסק בספרו של עוז אלמוג, "פרידה משרוליק".
אסתפק בדברים שכתב אשד:
"לתיעוד תרבות הולכת ונעלמת זאת מייחס אלמוג חשיבות המרכזית לחקר תרבות הפופולארית הישראלית כחלק שהוא חשוב לא פחות (ואולי הרבה יותר) מהתרבות 'הרשמית' האליטיסטית. חשיבות זאת ניכרת כבר משם הספר המתייחס לשרוליק גיבור הקריקטורות של דוש (שדמותו מופיעה על העטיפה) שהוא בעיניו הסמל האולטימטיבי של הצבר שאת גוויעת תרבותו הוא מתעד. אגב הבחנה זאת אינה חדשנית של אלמוג. לפני כמה שנים פירסם הקומיקסאי דודו גבע (אחת הדמויות המאוזכרות בספרו של אלמוג לצד כל דמות תקשורתית בולטת אחרת שאפשר להעלות על הדעת) בכרך בשם 'ספר הקומיקס הציוני' קריקטורה קודרת של אותו שרוליק בגיל העמידה עייף ושרוט יושב מול הטלוויזיה כסמל למה שקרה לחלום הציוני, ודומה שקריטורה זאת יכלה לשמש כ'מוטו' ויזואלי אידיאלי לספרו של עוז אלמוג".
שרוליק של דוש (ימין) ושרוליק של גבע (שמאל)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
