כשחנן יובל סיים לשיר את "ימי בנימינה" בלוויה של אהוד מנור, שיר שנגמר במילים
מה קרה לילד שנרדם בחול החם
שיום אחד, לפתע, קם ונעלם?
והשילוב של הסיטואציה והמילים המתאימות שבר את קיני ההתנגדות האחרונים של שרירי פניו והוא פרץ בבכי, אני בכיתי איתו. גם בפעם השניה שראיתי את הסצינה הקורעת הזאת. זה קורה לי, אף שהתגברתי על רצח רבין מזמן מזמן, גם בכל פעם שאני שומע את ההקלטה של איתן הבר אומר "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער וביגון עמוק על מותו של ראש הממשלה, יצחק רבין, שנרצח הערב בידי מתנקש בתל-אביב". זה מתכווץ ומתכווץ עד לנקודה הזאת, המפתח לדלת הבכי והזכרונות, הציר המרוכז של האבל, שטעמו שואב אותי באלימות אחורה לאירוע, כמו עוגיות המדלן של פרוסט.
אבל רון מיברג, אלא מי, שופך מים לא-קדושים על פולחן המוות שהשנתון חומס הסלבז הזה הביא עלינו, בכתבה ב-NRG עם הכותרת הכל כך מתאימה "יש לי ארץ אחרת":
כפי שקורה אצלנו פעם אחרי פעם, גם האורחים האחרים באולפן, טומי לפיד וסילבן שלום, שהזדרז לגבעתיים משדה התעופה עם שובו מקהיר, ניצלו את ההזדמנות להשאיר את טביעות אצבעותיהם על גוויית המת. אין לי ארץ אחרת. איך אומרים אצלנו: לפני שאני עונה לשאלה שלכם, אני רוצה לנצל את ההזדמנות להביע את השתתפותי בצערן של המשפחות השכולות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
