לירית, מתנדבת של מחסום-וואטש במחסום חווארה, מתמללת ומצלמת את חוויותיה בבלוג "חווארה לעין".
צילום: לירית (C)
בפוסט ההקדמה היא מסבירה:
שמי לירית, בת 26 מתל אביב, וחברה במחסום ווטש כמעט שנה. המשמרת הקבועה שלי היא שלישי בבוקר. אני קמה בחמש וחצי, נוסעת לרכבת מרכז, יורדת בתחנת כפר- סבא הוד-השרון ומשם ממשיכה עם חברותי למשמרת בהסעה מאורגנת למחסום חווארה. שם, אנחנו בעיקר צופות במתרחש ועוזרות פה ושם, אם אפשר. חשוב לי לציין, שאנחנו מאיישות אך ורק את המחסומים הנמצאים בתוך השטחים, כלומר המגבילים את התנועה של התושבים הפלסטינאים בתוך השטחים ולא בכניסה לארץ.
מחסום חווארה מגביל את התנועה של היוצאים משכם לכפרים סביב לה ואת תנועתם של אלו הרוצים להכנס אליה. אלו ואלו נזקקים לאישור מיוחד מטעם הצבא, במידה והם גברים בגילאי 15-25(החוקים והגילאים משתנים תדיר). סתם לטייל, או לבקר משפחה נאמר, אי אפשר. טיפול רפואי ואף מוות של קרוב יצריך תאום זמן רב מראש. גם עם אישור וגם בגיל המתאים ניתן לעכב (ומעכבים הרבה) כל אחד ואחת על פי קריטריונים משתנים, התלויים בסופו של דבר, בשיקול דעתו של החייל במחסום. העיכוב יכול, חוקית, להיות עד ארבע שעות, ללא הסבר. בדרך ליעדו/ה יכול אותו אדם להיות מעוכב עוד מספר פעמים במחסומי פתע בדרך, לזמן דומה. כך שאיילון מלא בצמיגים שרופים, קטן על החבר'ה בחווארה, הם מעוכבים בהווייתם כבר שנים.
(ויה מהגנה למאבק)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
