חיכיתי לזה בחשש עצום.
הראיון ארך שעתיים טלפוניות, שבמהלכן אפילו הצטרדתי. שמחתי להתראיין: הנושא – עיתונות האינטרנט בארץ – מן הסתם קרוב ללבי.
כשהסתיימה השיחה, מתקפת האדרנלין התחלפה בחשש עצום: השיחה לא הוקלטה אלא נכתבה (במחברת? הוקלדה על מחשב?). ומה אם היא תיקח משהו שאמרתי ותוציא אותו מהקשרו? ומה אם היא תצטט אותי שלא במדויק, או לגמרי תעוות את דברי? הרי דיברתי המון, על המון גופים ואנשים. השליטה על הטקסט, לה אני רגיל מהצד של העיתונאי, נגזלה ממני לחלוטין בצד של המרואיין.
גדי שמשון, עיתונאי אינטרנט ומתראיין ותיק ממני, נוהג לבקש ממראייניו שיקריאו לו את הציטוט המדויק שהם הולכים לפרסם מפיו. אני לא יודע למה, יכול להיות שהוא נכווה בעבר מעיתונאי (ואין מי שהתראיין פעמים ספורות בחייו ולא נכווה, או לפחות שמע על כוויה של מישהו שהוא מכיר), אבל זו שיטה מצויינת, וגם העיתונאי סביר שיקבלה (בניגוד לדרישה הבלתי מתקבלת על הדעת, לפחות מנקודת מבטו של עיתונאי שמכבד את עצמו, "תראה לי את הכתבה לפני הפרסום"). אבל אני לא ביקשתי זאת מהמראיינת. לא חשבתי על זה, וגם לו חשבתי, לא הייתי מצפה ממנה להקריא לי תמלול של שעתיים. שנינו אנשים עובדים.
אז הפופיק רעד לי כמה ימים, ותוך כדי שהוא רועד, פתאום הבנתי את כל האנשים האלה שאני מתקשר ומטריד אותם בשאלות כמעט כל יום בשלוש וחצי השנים שאני במקצוע. פתאום הבנתי למה אנשים מפחדים לדבר עם עיתונאי, את הבקשות הבלתי סבירות להראות להם את הכתבה לפני פרסומה, את חוסר האמון הבסיסי.
בשל תחום סיקורי האקלקטי (אינטרנט ותרבות דיגיטלית; תנסו פעם לחשוב מה לא נכנס לשם, ותבינו כמה הרבה כן), יוצא לי לראיין המון אנשים שלא התראיינו מעולם לפני כן, בניגוד, למשל, לכתב פוליטי או כתב ספורט, שמראיינים בד"כ את החשודים הרגילים שלהם. עד הראיון הזה, הראשון שנתתי (אם מתעלמים משתי הופעות קצרות בטלוויזיה ואחת ברדיו, שלא באמת היו ראיונות, כי הצגתי בהן אייטמים שלי; וראיון עם סטודנטית לתקשורת, שבטח ימצא את דרכו לעבודה שהיא תגיש), לא חשבתי על זה לעומק. בנאדם מן הישוב נתקל לראשונה בעיתונאי, איש זר לחלוטין (ובמקרה שלי, כזה שהוא לא שמע את שמו מעולם) שמתקשר אליו ודורש: "תן לי את סיפורך, ספק לי תשובות, ואל תבזבז לי את הזמן, יש לי דדליין לחוץ והעורך חם עלי רצח". הסיטואציה מוזרה, 15 דקות התהילה מרגשות, והבנאדם לא מודע לכך שלא מדובר בשיחת חולין, אלא בראיון שכל מילה ממנו מתועדת ועשויה להופיע בכתבה. אין לו יועץ תקשורת, הוא אף פעם לא עשה את זה בעבר, הוא לא בהכרח מכיר מושגים כמו "אבל זה אוף דה רקורד", וכשהוא יגלה שהעיתונאי המניאק לקח משפט אחד, שולי, שנאמר כבדרך אגב, ויהפוך אותו לכותרת, זה כבר יהיה מאוחר מדי.
אני תמיד מקפיד להזדהות בתור עיתונאי בתחילת השיחה, במיוחד עם אנשים שאינם משופשפים בנושא. אחרי כמה קטעים מביכים, בהם מרואיינים טענו שהם לא ידעו שאני מראיין אותם ושדבריהם יתפרסמו, הוספתי את המשפט "אני מכין כתבה בנושא X ומעוניין לשאול אותך כמה שאלות". אני גם להשתדל להוציא מהם את הסיפור בלי לנסות "להפיל" אותם (דבר שבעיני הוא לגיטימי עם מרואיין משופשף, שפיתח קליפה שפיצוחה אפשרי רק בערמומיות). לא שזה תמיד עוזר: מרואיינים לא מנוסים הם מרואיינים לא מנוסים, איך שלא תסתכל על זה.
החוויה הזאת חידדה אצלי את המודעוּת לנושא, ואני שמח, ברטרוספקטיבה, שעברתי אותה. אני גם ממליץ לכל עיתונאי לעבור אותה פעם-פעמיים, כדי לדעת איך זה מרגיש.
המראיינת שלי לקחה שניים וחצי משפטים מהשעתיים שנתתי לה (ואם יהיה לי חשק יותר מאוחר, אתייחס אליהם פה). היא לא הוציאה את דברי מהקשרם יותר מדי, לא עיוותה אותם עד חוסר זיהוי ולא "הפילה" אותי. ועל כך אני אסיר תודה לה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
