לעומת סוגיית סאבלימינל והצ'ק המרדימה, סוגיית גידי גוב והמעמול העירה לחיים אפילו את שוטף מח.
אין שום הברקה בפרסומת, שום שאר רוח, ובשביל זה אתם לא צריכים לבזבז עלי את ה-ADSL, שעדיף שיטרטר קאזאה. אבל אתם כן צריכים אותי בשביל להבין את הפאנץ'-ליין (?) התמוה של הפרסומת.
"האם אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה?", שואל גוב, ובנות השחמט עונות בצרחה "לא!!@!@#$%^&ץ". גוב מתקן אותן בחיוך, "אז זהו, שכן", ומביא ביס בעוגה, שכמובן לא נשארת שלמה (אח"כ הוא צורח על המעמול, אבל זה כבר לא חלק מהעניין).
ראיתי את הפרסומת הזאת לפחות 10 פעמים, ולא הצלחתי להבין: האם יש פה בדיחה מתוחכמת? הפוך על הפוך על הפוך? אולי הניתוק שלי מעולם הטלוויזיה גרם לי לאבד את השפה הטלוויזיונית, ואני לא מבין מה שכל זומבי מסך קולט בשניה?
חשבתי על פרסומות, על סלבזאי-סתם שפרסומת לא יכולה להוזיל אותם, כי פשוט אין להם שום הישגים, על סלבזאי-סיבה, שעושים פרסומות למרות שהן מוזילות אותם (מודי בראון, יהונתן גפן, גידי גוב), ואז זה היכה בי: הנמשל "אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה" הוא הקריירה של גוב.
יש אנשים, ר' מקרה מודי בראון, שיכולים לאכול את עוגת הפרסום ובכל זאת להשאיר את תדמיתם הציבורית נקיה. יש אנשים שלא. גידי גוב נמצא בקבוצה השניה, ובדיוק בגלל זה הוא נוגס בעוגה מיד אחרי שהוא אומר שאפשר לשמור עליה שלמה – כאילו אומר למעריציו, "אפשר, אבל אני לא יודע איך".
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
