"כשמשמו ואני נפרדנו? הייתי בודקת לו את המייל", כותבת shlomitA. "זו לא בעיה, אחרי שנה וחודשיים של חיים משותפים, כולם יודעים את הססמאות של כולם, ונו, זה היה צורך אובססיבי, לדעת בדיוק מה הוא עושה".
גם לי זה קרה. אקסתי המנוחה יצאה לדרום אמריקה, ואני פתחתי לה חשבון אימייל (עד אז לא היה לה, היא לא ממש הבינה באינטרנט). כששמו של בחור ישראלי שפגשה שם התחיל לצוץ יותר ויותר בשיחות הטלפון הנדירות שלנו, התחלתי לחשוד, ונכנסתי לתיבה שלה.
היה שם אימייל ממנו. הייתי משוכנע שהאימייל יאמת או יפריך סופית את חשדותי. הסמן כבר עמד על ה-subject, אבל היססתי.
התנתקתי מהאינטרנט (הימים ימי dial-up, לפחות בשבילי), והתקשרתי לחבר, לקבל חיזוק מוסרי. האיש מפוקפק, וקיוויתי שהוא יעשה רציונליזציה שתשכנע אותי שזה בסדר גמור לבדוק אם היא משתרללת עם אחרים, במיוחד כי התכוונתי לנסוע לשם כדי לפגוש אותה.
הנבלה לא היה זמין, ואני ויתרתי על הרעיון.
כשהגעתי לדרום אמריקה, המצפון כל כך הציק לי שסיפרתי לה מה קרה. לא הרבה זמן אחרי זה היא החליפה את הסיסמה, ואחר כך – אולי חשדה שאצליח לאתר את הסיסמה בדרכים נסתרות – פתחה חשבון אימייל חדש.
וברור שהיא השתרללה איתו, הזונה, השם ייקום דמה.
הלקח: כשנפרדים מחליפים מנעול ואת כל הסיסמאות המשותפות. זה טוב לאבטחת מידע, וגם נגד אובססיביות של אנשים שלא יודעים איך לסגור עניין. ובכלל, לחלוק סיסמאות עם בני זוג זה כמו להשתמש באותה מברשת שיניים. אינטימי, אבל לא היגייני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
