אני לא מבין איך זה קורה שוב ושוב ושוב. אני מתקשר לאבא שלי לשאול משהו, או לבקש משהו, או מה שלא יהיה, ונקלע לשיחה שנגמרת 20 דקות לפני שאני מפסיק לשלם עליה לבזק.
תכני הפרימיום שהוא מספק, עליהם אני כאמור משלם, נעים בין "מה חדש אצלך?", בדיחות קלוקלות, לרוב כאלה שהגיעו אליו בלווית שרשרת FW:FW:FW-ים (היום היתה אחת כל כך רעה, קלישאית ועתיקה שאי אפשר היה אפילו לדרגה בסולם של 1-10), "איך זה יכול להיות שמשרד הפנים שובת? תעשה על זה כתבה", "מה מתחדש אצלך?" (הקוראים חדי-העין שמו לב שמדובר באלתור על השאלה הראשונה, שגם היא נותרה ללא תשובה), ו"לא יכול להיות שאין שום דבר חדש אצלך, כל יום קורה משהו, אתה באינטרנט, מה, שום דבר לא חדש? הכל אותו דבר כמו שהיה קודם?" (בתגובה להתעקשות עיקשת שלי על כך שאין שום דבר חדש אצלי, תודה).
ובסוף, כשאני מניח את השפופרת, עיגולים שחורים מול עיני, מחשבות אובדניות בלבי ושבועה (שאני מפר כל פעם מחדש) להתחיל לסנן שיחות על שפתי, אני מנסה להיזכר מי יזם את השיחה, וכשאני נזכר שזה אני, אני מנסה לחפש במה שנשאר משפיותי ולגלות מה היה הדבר שבגללו יזמתי את השיחה, דבר שכשאני נזכר בו, אני חובט על מצחי ביאוש: שכחתי להעלות אותו בשיחה.
שיחה נוספת, כמובן, לא באה בחשבון. ארסנל הבדיחות והמילים הנרדפות ל"מה חדש" של אבי בלתי נדלה הוא. אפשר לשלוח אימייל, שאולי הוא יראה עוד שבועיים. ואפשר פשוט לוותר. מה שזה לא יהיה, לרוב אצליח להשיג את זה במחיר בריאותי נמוך יותר בשוק החופשי.
אה, ומחר אני מודיע לו שהוא יכול שוב לשלוח לי בדיחות באימייל. שם לפחות אני לא צריך להיחשף לבדיחה המלאה לפני ה-delete, וזה ימנע ממנו (ברוב המקרים) לספר לי אותה בטלפון.
איזה מזל שאין לי סלולרי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
