קראתם את הפוסט של האחת על מי ראוי לעונש מוות. התמקדתם בסעיף "עונש מוות לאנשים שמשאירים את הסלולרי שלהם על השולחן בעבודה, הולכים לטייל ונותנים לו לצלצל למוות". חזרתם לכאן.
___
כשהייתי בצבא, היה לנו מעין ICQ פנימי (עם ממשק טקסטואלי מזעזע ועוד זוועות; יש אומרים שהחבר'ה של ICQ קיבלו ממנו את ההשראה ל-ICQ האמיתי, זה שהם מכרו במלאן כסף ל-AOL). הוא עבד כך: אתה נכנס למסך של ההודעות המיידיות, כותב הודעה, בוחר את הנמען (איש מסוים, קבוצת אנשים לפי חתכים שונים, או "כולם", שזה כמה עשרות אנשים). ברגע ששלחת את ההודעה, היא תקפוץ לנמען ברגע שהוא יאנטר (enter, כן?), לא משנה מה הוא עושה באותו רגע (תחשבו הודעות חשובות של יריב בישרא, שקופצות כשאתם נכנסים למערכת הניהול של הבלוג). אנטור נוסף, ההודעה נעלמת והנמען מוחזר למסך עליו הוא עבד קודם.
לעזוב את החדר בלי לנעול את עמדת המחשב היווה עבירת בטחון מידע (הגיע הזמן לבטל את הביטוי הצבאי המיושן "בטחון שדה"), אבל גם הזדמנות להתעלל קצת בבעל המחשב. אפשר, למשל, לשלוח לאנשים הודעות נבזיות מסוגים שונים בשם בעל המחשב האומלל, מה שיעורר מריבות ובלגנים כשהוא יחזור. הקטע המופלא הוא שהוא בכלל לא יודע שהוא שלח הודעה (אלא אם הנמענים עונים לו, ואז הוא יכול להסתכל בהיסטוריה של השליחה שלו ולגלות זאת).
אבל האופציה היותר מוצלחת היא, ללא ספק, שליחת שאלה/בקשה לכולם. הממשק היה בנוי כך שגם אם מישהו שולח הודעה לכולם, הנמענים לא יכלו לדעת שזה נשלח לכולם (תחשבו שקיבלתם אימייל ממישהו ששלח אותו למאה אנשים ב-BCC; אתם לא תדעו שיש עוד נמענים לאימייל). רוב הנמענים בחרו להשיב להודעה.
המסכן חוזר למחשב שלו, מתחיל לעבוד ובאנטר הראשון מקבל הודעה. הוא לא מבין מה רוצים ממנו, כי ההודעה היא תשובה להודעה שנשלחה ממנו בלי ידיעתו. הוא מאנטר – אולי הוא מתכוון להתעלם מהתשובה, אולי להגיב עליה, אבל אז קופצת לו על המסך עוד תשובה. אנטור נוסף – עוד תשובה. בהתאם למספר האנשים שהשיבו לו, מספר האנטרים שהוא יצטרך לתת לפני שהוא יוכל לחזור ולהשתמש במחשב. הוא יכול אמנם לאנטר ברציפות ולהעלים את כל ההודעות, אבל אז הוא עלול לפספס הודעות אותנטיות שנשלחו אליו בזמן היעדרותו.
שעות של הנאה, באמת.
____
ומה עושים במקרה של הסלולרי? אפשר לענות בשם בעל המכשיר ולנטרל את המטרד. למשל, להגיד "יהודה מתכות ופרופילים שלום!", וכששואלים אתכם אם המספר הוא כך וכך, להגיד "כן"; או לענות בערבית; או לענות בקול לחשני-מתפנק-סקסי, בתקווה שמי שהתקשר זה החבר/ה שלו, מה שמבטיח ניתוק מיידי ומריבה שתמנע מבעל המכשיר לשכוח אותו מאחור.
לאנשים במשרד שלי יש את הסלולריים המתועבים האלה עם ההרבה פולים, עם ה"צלצולים" הכי דוחים שאפשר לתאר: מוזיקה מתכתית קולנית, אנשים שצועקים "מאמי תענה!" או "מי פנוי לקחת את השיחה קחחחחחחחח". מה אני עושה נגד זה? מכניס את המכשיר למגירה, מתחת לערימה גדולה של ניירות לעמעום הקול; או פשוט לוחץ על ה-end.
אבל הפתרון הזה הוא כמו להרוג יתוש שעקץ אתכם: הנזק כבר נעשה, ויש עוד שלושים אלף למנאייק. הפתרון הסופי לסלולריים הוא חוק שיאסור על צלצול שלהם במקומות ציבוריים (תשימו על רטט, bastards!), שיכלול אכיפה קצת יותר רצינית מזו הרופסת של שר הבריאות דני נווה עם החוק נגד עישון (וכשאני אומר "יותר רצינית" אני מתכוון "אכיפה כלשהי"); והנחה משמעותית במע"מ על סלולריים שיש להם רק רטט.
אגב, מחקר חדש (עליו מדווח ג'ייקוב נילסן; לינק באדיבות Crop Marks) מגלה שמה שמעצבן אותנו בשיחות הסלולריות הוא העובדה שאנחנו שומעים רק את מחצית השיחה.
עדכון 21:25
גם לאהוד יש רעיונות.
עדכון 26.04.2004 2:32
וגם ל-laurelin.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
