www.room404.net
הבלוג עבר לכתובת www.room404.net |
כינוי:
בן: 45 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
| 4/2003
פשוט לא עומד בזה
ושוב יום השואה, ושוב תהיה מחר צפירה, ושתיים בשבוע הבא. ושוב אני אצטרך להתחבא דקה בשירותים של המפעל.
כי מצד אחד, אני לא מרגיש בנוח לעמוד בצפירה, ולא מזדהה עם הקונספט, לא עם זה בו המדינה אומרת לי איך להתאבל, ולא עם זה בו היא אומרת: "תתאבל עכשיו, ולמשך דקה". מזכיר לי את הבדיחה על הפעוט שאחיו חוזר מהצבא ומציג לראווה את הרובה.
"מה זה?", שואל הפעוט.
"זה רובה", עונה האח.
"מה זה עושה?"
"הורג".
"תהרוג רגע".
ופתאום יש לי הזדהות מוזרה עם החרדים, שמככבים בסשן צילומי האופנה השנתי של תראו-איזה-מניאקים-גם-לא-משרתים-בצבא-וגם-לא-מכבדים-את-זכר-החללים.
ומצד שני, אני לא מרגיש בנוח להמשיך ללכת, לעבוד, לדבר, לחיות, כשמסביב כולם עומדים דום. גם כי זה סוג של לחץ חברתי, וגם כי אני לא רוצה שיחשבו שאי-העמידה שלי היא התרסה נגד זכר הנופלים (היא כן התרסה, אבל נגד האבל המוכתב), או שלבי גס בהם.
פעם עבדתי בבניין משרדים, מהסוג שנראה שהוא עשוי רק מחלונות זכוכית ירוקים, והצפירה לא חדרה לשם. למרבה האירוניה, אני הייתי היחיד ששמע אותה, כי הייתי כהרגלי עם אוזניות מכוונות על גל"צ.
יש דברים שפשוט אי-אפשר להפגין נגדם, וצריך להתכופף ולתת להם לחלוף. בעוד דקה אשוב.
תן לי כותרת
קוראי חדי-העין ודאי שמו לב שהזנחתי קצת את הפינה "תן לי כותרת". מזל שאין לי קוראים חדי-עין.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
