ממש במקרה, דרך כאן, גיליתי שאני מועמד בישראוסקר, ושיש אנשים שזה מפריע להם. כותב המועמד אפגרייד:
"היכונו לקרב האבוד מראש: עידו לא-אמין נגד יוני לא-מצחיק
משום מה, מישהו החליט להעמיד את הבלוג שלי כמועמד לזכייה בתואר 'הבלוג האקטואלי הטוב ביותר בישרא-בלוג', במסגרת הישראוסקר שלפי מה שהבנתי מהבלוגרים הוותיקים-יותר, נערך כאן מדי שנה. עכשיו, מה אני אמור לעשות במצב הזה? לכתוב יותר על אקטואליה? להיות יותר שמאלן? מה זה אומר לגבי? ואולי העובדה כי מספר הקוראים הקבועים שלי שווה פחות או יותר למספר הפעמים בהן ניצח פרס בבחירות יכולה להעיד על כך שהקהל אינו מסופק מרמת האקטואליה שבפוסטים, או בכלל מרמת הכתיבה שמאפיינת אותם, ועל כן אולי עלי להחזיר את המפתחות ולסגור את שערי מופע האימים.
על כל פנים, נדמה לי שזה אפילו מיותר לבשר על השתתפותי בתחרות האוסקר, שהרי בין המועמדים השנה נמצא אחד מהבלוגים היותר נחשבים - עידו הלא אמין מ'חדר 404' - שאיש, גם ילד בן 16 שמנסה להיות נחום ברנע, אינו יכול לעמוד מולו. הייתי יכול לבוא ולומר כי אני לעומת שאר המתמודדים מביא אקטואליה אמיתית, מנותחת, בועטת, אבל זה סתם יהיה לכלוך חסר כל שחר. בסופו של דבר, אני בסך-הכל מגיש חומר אנדרדוגי, איזשהו תמהיל של הומור יבש מעורבב עם קלישאות ממהדורות 'אולפן שישי', בלי הרבה ציניות וסרקזם שכל-כך פופולרי פה בבלוגוספירה. העיקר שעם הרבה שנאה עצמית. אז במצב כזה, כשסיכויי לזכות בקטגוריית האקטואליה שואפים לאפס, לא נותרה לי ברירה אלא לומר את צמד המילים הנדוש ביותר - 'העיקר ההשתתפות'".
ומטקבקת לו winniethepoo: "עידו לא-אמין אמנם מאגניב, ופופולארי, ויש לו הרבה כניסות, אבל רוב הפוסטים שלו מורכבים מלינק - להארץ, לוואי נט, למעריב, לאתר מחשבים הזוי, ואיזשהו פאנץ' ליין. זהו. הפוסטים שלך ארוכים, לעתים מתישים, אבל יש מאחורי זה הרבה יותר. כלומר, לעזאזל, זה לא פוסט שאפשר לקרוא בין משחק הכספת למספר שיחות אייסיקיו דלוחות. צריך לעשות סטופ להכל, לשבת ולקרוא את זה מהתחלה ועד הסוף, מה שלוקח די הרבה. ולא תמיד יש את הזמן, או את העצבים, או את הכוח. אבל כשיש - זה באמת שווה. עכשיו תעשה 1+1 ותבין למה חדר 404 כל כך פופולארי בישרא. אז תמשיך עם הכתיבה העניינית, הטכנית, חסרת הרגשות המתישה הנ"ל (הכל מאהבה, כן?). אגב, חשבת פעם שאולי המקום לפרסום דבר כאלו הוא לא השטח המצומצם הזה של ישרא? הרי, 80% מהכותבים פה הן פקאצות טיפשות, או עילגים למיניהם, שברור שלא יבזבזו את זמנם על פוסטים שכאלו - יש המורדים".
אני לא יודע אם אני בכלל צריך להתערב בדיון הזה. כן, אני כותב פוסטים קצרים (בד"כ, אבל יש גם ארוכים). כן, אני נותן לינקים החוצה. באבולוציה שלי במדיום הזה, הגעתי למסקנה שזה מה שמתאים כאן. winniethepoo, אם יש לך כוח לפוסט ארוך, הייתי רוצה שתקראי את הקטע הבא, שכתבתי לפני חודש למישהי בניסיון להסביר מה בדיוק אני עושה בבלוגיה ובכלל בכתיבה, ועדכנתי קצת במיוחד בשבילך.
___
מסיבה שאינה מובנת לי עד הסוף, כשאני רואה טקסט שאני אוהב, מיד עולה בי רצון עז לנכס אותו אלי. זה ודאי קשור ליצר האספנות שלי, בשילוב עם החיבה העמוקה שלי למילה הכתובה ולשפה העברית. למרות שבמהותי אני יצור כותב, כנראה שעמוק בפנים יש בי מהתכונות של עורך, ואין דבר (אני חושב) שמשמח עורך יותר מלמצוא את הטקסט המושלם ולפרסם אצלו.
הדרך שלי לנכס את הקטעים היא לפרסם אותם בבלוג שלי או באתר בו אני עובד באותו רגע, ואם מדובר בתחדיש לשוני/סלנגי, ע"י שימוש בו בדיבור ובכתיבה (למשל, התחדיש הלוהט של הימים האחרונים הוא "ג'יגה-פיגוע", שדרוג של "מגה פיגוע" בעקבות השקת שירות האימייל של גוגל בגודל ג'יגהבייט). ככה הבאתי לנענע המון מאמרים שמצאתי בבלוגים וברשימות תפוצה, ואני ממשיך עם העניין ב-NRG מעריב.
זה גם ניסיון להפוך את הבלוג/מקום העבודה שלי ממקום בו הקוראים נחשפים לטקסטים שאני כותב, למקום בו הם נחשפים לטקסטים שאני מוצא מעניינים או שהשפיעו עלי, אם רעיונית ואם סגנונית, גם כאלה שאלמלא הייתי מביא אותם, הקוראים פשוט לא היו יכולים למצוא אותם במקום אחר, שזה קצת דומה לעבודה של עיתונאי, שמאתר מידע שלא היה זמין לציבור לפני כן.
מעבר לזה, יש בזה מחשיפת אחורי הקלעים של הכתיבה – אני מציג לקוראי את חומרי הגלם שמשמשים אותי. למשל, אם כתבתי ידיעה על הצעת חוק מסוימת, השתדלתי תמיד להביא גם את הטקסט המלא של הצעת החוק, כדי שהקוראים שמעוניינים במידע נוסף יוכלו לקבלו בקלות. עיתונאים ישנים, בעיקר מהעיתונות המודפסת, נוטים להציג רק את הסיפור עצמו – הם קראו את הצעת החוק, הם קובעים מה חשוב בה ומה לא. גם אני קובע, אבל נותן לקוראים אפשרות לחלוק על השיפוט שלי.
תמיד אהבתי לשתף את הקוראים בתהליך, אני חושב שזה הרבה פחות מתנשא והרבה יותר מעניין. כמובן שזה חושף אותי ליותר ביקורת, אבל אני לא מפחד מהביקורת הזאת*. כעיתונאי נולדתי באינטרנט – כתובת האימייל שלי היתה זמינה, והטקסטים שלי היו פתוחים לטוקבקים. זה הופך את הכתיבה שלי ממשהו שניתן לבני ישראל בהר סיני, נעשה ונשמע, למשהו פחות קאנוני ויותר פתוח לדיון, משהו שיכול לבנות סביבו קהילה (אף אם הקהילה הזאת לפעמים מאוחדת בעיקר בשנאתה אלי, שגם זה בסדר*).
* שקרים גמורים, בדיעבד. ביקורת קטלנית הכי משגרת אותי ליומיים של דכאון והרהורי פרישה. והכי עצוב זה שאני מתכווץ גם מביקורת של אנשים שאני בכלל לא מכיר, ושל אנשים שאני מכיר ולא מעריך, כי לא משנה עד כמה שקופים האינטרסים של חלק מהאנשים האלה, אני תמיד מנסה להסתכל על עצמי דרך העיניים שלהם ולהגיד לעצמי שמכיוון שאין אדם יכול להסתכל על עצמו מבחוץ, אולי הם צודקים, למרות שאני חש בעוצמה רבה שהם טועים. אבל זה עוף-טופיק.
___
winniethepoo, את עדיין איתנו? בראיון שערכתי עם הבלוגרית רוני גלבפיש, היא אומרת דבר מעניין: "אם הסופרים שאני אוהבת, דויד גרוסמן ואמיר גוטפרוינד, היו מעלים לרשת יצירות בוסריות, זה היה מעניין אותי לראות, וזה גם היה מעודד אותי. הבלוג מפריע לכתוב לפעמים. יש סופרים שלא הסכימו להצטרף ל'רשימות' מתוך חרדה לחשוף חומרים לא גמורים. אף סופר לא נולד מלך, ובדור של האינטרנט אתה יכול לראות תהליך צמיחה של סופר ב'במה חדשה', בפורומים, בבלוגים. רואים איך יוצר נולד. יש בזה משהו מביך, התערטלות שאינה אופיינית לי, אבל ככותבת, הפידבקים מלמדים אותי".
אני מניח שכחלק מתהליך הצמיחה שלי ככותב, הפידבק שלך, אף שלא כוון ישירות אלי, צריך ללמד אותי. מה אני יכול ללמוד ממנו? שיש החושבים שהפוסטים הקצרים שלי מתאימים לזן של הגולשים שסובל ממה שנחשב לרעות החולות של האינטרנט: קוצר רוח, טווח ריכוז קצר, ביסים לא מעמיקים. אני חולק עליך: אני קורא ומעבד המון חומר כתוב, ואני לא רוצה להגיע למצב שרון מיברג פעם הזהיר מפניו, שאני אכתוב יותר ממה שאני קורא. הבלוג הזה, אף שאינו מועמד בקטגוריות האישיות, הוא הצצה די אישית אל הדברים שמעניינים אותי, שמסקרנים אותי, שמגרים אותי, שגורמים לי לחשוב. כל "לינק להארץ, לוואי נט, למעריב, לאתר מחשבים הזוי" הוא הזמנה לקריאה, לדיון, לשרשרת של הקלקות על לינקים שתחילתה בחדר 404 וסופה מי ישורנו. הפאנץ'-ליינים שלי מפריעים לך? הם באמת לא חשובים – הם בסך הכל עוד טוקבק לסיפור האמיתי שנמצא מרחק קליק אחד, אלא שבמקום להתפרסם תחתיו, הם מתפרסמים פה.
___
ועכשיו אליך, יוני: יש מקום ללא-אמינים בדיוק כמו שיש מקום לילד בן 16 שמנסה להיות נחום ברנע (אפילו שברנע כבר מזמן לא מחודד ומרגש כמו שהיה, ואם אתה רוצה לדעת למה אני מתכוון, קרא את אסופת כתבותיו שנכרכה לספר המדהים "יורים ובוכים").
אני לא יודע מי הגיש את מועמדותי לישראוסקר, ואני לא בטוח שהייתי רוצה לייבא את תחרויות היופי של העולם החיצוני אל הבלוגיה. לא ברור לי מה נותנת הזכיה בישראוסקר למי שבלוגו הוא כבר "מהבלוגים היותר נחשבים" לגירסתך, "מאגניב, ופופולארי, ויש לו הרבה כניסות" לגירסת winniethepoo, או "בלוגים שעשו עניין בחודש האחרון" לגירסת היריב (שמסרב לספר לנו מה לכל הרוחות זה אומר), אבל תאמין לי שגם בלי התארים המפוקפקים האלה, לא הייתי טורח להשתתף בתחרות.
הבלוג של הוצאת כנרת סיפר על הסופר ג'ונתן ספרן פויר, שזכה בפרס היוקרתי PEN אבל החזיר את הכסף – שמיועד לאפשר לזוכה לכתוב במשך שנתיים כשהוא "משוחרר מטרדות פרנסה" – משום שהוא ממילא משוחרר מהדאגות הללו בזכות המכירות המוצלחות של ספרו. פויר הסתיר את העובדה שהחזיר את הכסף, עד שנאלץ לפרסמה בעקבות הביקורת הציבורית, והסביר שהוא לא רצה לפגוע בסופרים שכן נזקקים לכסף.
עכשיו תגיד לי אתה: מה לעשות? להתעלם מהישראוסקר, בסיכון שאזכה ואגזול את התואר מבלוגרים טובים ממני שלא זכו לפופולריות שלי (שחלק גדול ממנה נובע מאלמנט הזמן; אני פה מינואר 2003)? או לפנות למארגנים ולבקש שיסירו אותי, תוך הסתכנות בהעלבתם והעלבת המשתתפים האחרים, ובכך שיאשימו אותי בהתנשאות?
באמת שאין לי תשובה טובה. אבל לפחות לא כתבתי פוסט שאפשר לקרוא בין משחק הכספת למספר שיחות אייסיקיו דלוחות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
