חוסה ארקדיו בואנדיה לא ידע באיזו שעה, ולא באשמת אילו כוחות רעים, התחילו תוכניותיו להסתבך ברשתות של עילות שווא, חוסר תיאום והתחמקויות, עד שהיו לאשליה גלויה. אורסולה עקבה אחריו בהסתכלות מיתממת, ואפילו ריחמה עליו מעט באותו בוקר שמצאה אותו בקיטון שבשולי הבית, מסיח בין שיניו את חלומותיו על שינוי מקום, ואורז את מכשירי המעבדה בתיבותיהם. נתנה לו לסיים את מלאכתו. נתנה לו למסמר את הארגזים ולסמן את ראשי התיבות של שמו במברשת טבולה בדיו ולא התלוננה, אבל ידעה, שהוא כבר ידע (כי שמעה אותו אומר זאת במונולוגים האטומים שלו), שהגברים בכפר לא יעזרו לו להגשים את תוכניתו. רק משהתחיל לפרק את דלת הקיטון העזה אורסולה לשאלו למה הוא עושה זאת, והוא ענה לה במרירות מה: "מכיוון שאיש אינו רוצה ללכת, נלך לבדנו". אורסולה לא נבהלה, רק נעשתה עירנית: "לא נלך", אמרה. "כאן נישאר, כי כאן נולד לנו בן".
"עדיין אין לנו אף מת אחד", אמר. "אדם אינו שייך לשום מקום כל עוד אין לו מת אחד מתחת לאדמה".
אורסולה ענתה בעוז מרוכך: "אם יש צורך שאמות אני כדי שתישארו כאן – אמות".
(מתוך "מאה שנים של בדידות" / גבריאל גרסיה מארקס)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
